"מה שקורה במיסיסיפי": תנשוף למזל

יש משהו אצל במאיי הוליווד עם סרטי הימורים, על שלל סוגיהם; אולי זו הנטייה להרס עצמי, אולי זה הפלירטוט עם הצלחה ענקית, זכייה משכרת או כישלון צורב, הפסע הדק בין אבדון וכישלון לבין אגדה והצלחה. הדחיפה הקלה, זריקת הקוביה, סיבוב גלגל המזל או מה שלא יביא את הבן אדם הרציונלי לאיבוד עשתונות על חודה של החלטת גורל שלא תמיד תלויה בו.

המעשים שבן אדם מוכן לעשות בשביל הריגוש והסירוב להכיר בבעיית ההימורים האישית שלו; הם נושא מרתק מאין כמותו ולכן הצלחה גדולה בסיפורים שכאלו צריכה להיות מיוצגת על ידי במאי כריזמטי ושחקנים רעבים, מה שקשה לומר על הבמאים פלאק ובודן (כתבו וביימו את "חצי נלסון" עם ריאן גוסלינג) ועל הכוכב הראשי שלהם, ריאן ריינולדס שמתנדנד כבר שנים עם פוטנציאל ענק לגדולה ואיכשהו בדרך כלל מקיא אותו במסדרון, לפני הקרנת הבכורה של סרט כלשהו בכיכובו.

הסרט הנוכחי דווקא מציג את ריינולדס במיטבו, בתפקיד מצוין ונוטף כריזמה, אבל הוא כנראה ימשיך הלאה, מתחת לרדאר ההוליוודי ואולי "דדפול", הכה מדובר, בכיכובו יביא את הבשורה, לפחות בהחזרתו המוצלחת של ריינולדס לז'אנר הקומיקס. עד אז, הוא ייחשב עוד בזבוז ופספוס צורם לחובבי הקולנוע ההוליוודי, כאשר לצד תפקידים דרמטיים משובחים הוא נופל עם קומדיות רומנטיות וסרטי אקשן נשכחים ומיותרים, מבחינתו ומבחינת הקריירה שלו.


(ועכשיו, פרצוף כועס | צילום: גטי אימג')

בן מנדלסון כבר מוכח ועם קבלות, אך עדיין סובל מתקרת זכוכית הוליוודית, שלא נשברת ולא מכירה בו בתור שם דבר בקולנוע. שחקן אוסטרלי בעל איכויות מרשימות, פנים שמשדרות בדיוק את מה שהוא רוצה לשדר וכישרון משחק פנטסטי, שפשוט מתפספס בנוף ההוליוודי העמוס לעייפה. השם המעוברת מזעזע כהרגלו בקודש והוא עשוי משילוב שם ומילה או מושג שלא ידעו לתרגם מאנגלית לעברית באופן יאה. מפגש אקראי בין שני סוגי מהמרים מוביל למסע אל עבר קצה גבולות היכולת של כל אחד מהשניים עם מפלצת ההימורים השוכנת בתוך כל אחד מהם.

אז מה היה לנו כאן בעצם? מנדלסון מגלם את ג'רי, מכור להימורים, חסר תקנה וכמעט חסר תקווה בכל הנוגע להתמכרותו. ג'רי פוגש בקרטיס, צעיר אנרגטי וחסר מעצורים או עכבות והשניים מתחברים על בסיס חיבתם להימורים, אך לכל אחד ישנה דרך שונה להתמודד עם מחלת ההימורים. בעוד ג'רי מאבד שליטה, נופל לתהומות השנייה ומאבד כמעט צלם אנוש, מתפקד קרטיס כמעט על תקן של מוזה, יותר בקונטרול, משוחרר ולא קשור לאף מקום או אדם ואפילו שם הקוד שלו לשחרור ממקום או מצב מסוים הוא שקר קטן ואלגנטי בדבר נסיעה למאצ'ו פיצ'ו - סתם, כי זה מתגלגל לו טוב על הלשון ונשמע סבבה.


(פה גדווווול | צילום: גטי אימג')

המסע של השניים הוא רודטריפ למהמרים כבדים ופה הם אמורים למצוא את הגאולה; זה עם זה וכל אחד לחוד. הטיולים של השניים מתרחשים בנופיה הדרומיים של ארצות הברית, מקטעי סרט מנסים להציג אווירה אחרת; קזינואים צפים, חשמליות ששמן לא תשוקה ומוזיקה מקומית, לריכוך הנפילה האיומה, בה שרויים הגיבורים הראשיים וממנה הם מנסים להיחלץ בעזרת המשך טביעה בעוד ועוד הימורים.

הקזינו, שולחנות הקלפים וגם מירוצי הסוסים והכלבים הם הבית ה"חם" של הסרט ושל כוכביו והיפוכי התפקידים בין המבוגר לצעיר והאנרגטי מתרחשים, כאשר דווקא קרטיס הצעיר משמש כסוג של דמות אח בוגר לדמות התשושה והעייפה של ג'רי. זה ממש לא מזכיר את סצנות הקזינו המרטיטות של טום קרוז ודסטין הופמן ב"איש הגשם" ונראה, לפרקים רבים מדי, כמו עוד סרט על מהמרים עם נטייה להרס עצמי.

הנוסחא והדרך ברורות, השאלה היא בנוגע לתוצאה והיא לא רעה, אבל גם לא הכי טובה או יוצאת דופן. ריינולדס ומנדלסון שומרים על רמה טובה ועל משחק טוב ואמין, אבל פשוט שוקעים אל תוך סתמיות ובינוניות תסריטאית בסרט שלא מחדש כלום והוא בסדר, אבל לא מעבר.