"סודות הוותיקן": בלי סודות

זה לא סוד, שכאשר מדברים על הוותיקן בשם הסרט והפוסטר של הסרט מכיל א': את סמל השטן ורגלי נערה תלויה, או ב': סתם נערה מרחפת לה באוויר, בהתחמקות מצלב, אפשר להבין בשקט בשקט שהולכים לעוד עיבוד, תחת שם אחר, ל"מגרש השדים" או נגזרת של ז'אנר האימה, תחת סעיף "גירוש שדים".

הסודות של הוותיקן הם תרגום חופשי ל"קלטות הוותיקן", עבודה שהייתה קשה למפיצים המקומיים בתרגום ישיר, אבל הסרט עצמו נראה כמו מקום טוב לקריירות גוועות, מתחילות או סתם בדרך. דאגרי סקוט, למשל, לא זוכר מתי השם שלו היה שותף ליצירת משהו סביר בהוליווד ודג'ימון הונסו עוד איכשהו מגרד תפקידים בסרטים אגדיים, אך בין לבין, אין לו קריירה אמיתית להציג. לבסוף, בקטגוריית התפקיד הגברי, ניצב לו מייקל פנה, שאוהב את הזיגזג בין תפקידים מצוינים למצוננים, גם כאן אין לו עם מה ללכת הביתה ולנפנף מעבר לתלוש משכורת נחמד.


(שמישהו יוריד אותי מכאן, יש לי פחד גבהים | צילום: מתוך הסרט)

פנה בתפקיד סביר מינוס וללא שום ערך מוסף לתפקיד בסרט די סתמי, בדיוק כמו התפקיד שהוא ושאר חבריו ממלאים, כולם חוץ מאוליביה טיילור דאדלי, אשר מגלמת את התפקיד הראשי ואחוז הדיבוק ועושה זאת מצוין, כפי שמצופה משחקנים, אשר מגלמים רדופי רוחות ואחוזי שדים. אז כפי שציפיתם, מדובר בעוד סיפור של גירוש שדים, הפעם גם עם קלטות מיסתוריות, המובאות בתור הוכחות של הוותיקן לעלייתו של ה"אנטיקרייסט&qu ot;, שליחו של השטן עלי אדמות. לקלטות יש חלק קטן מאוד בסרט ונראה שהן נמצאות בעיקר על מנת לספק שם יוצא דופן מ"משהו עם גירוש שדים של מישהו..".

אנג'לה, בעלת השם המלאכי, דווקא אחוזת דיבוק, שהולך ומתגבר בקצב אש, מוקפת בשני הגברים האוהבים אותה מכל; אבא טייס וחבר מתקתק, שנראה גזור מהז'ורנל וגם משחק פלקט נהדר ולא אפקטיבי. דווקא דאגרי סקוט, בתפקיד האבא, עוד מנסה איכשהו להיות רלוונטי וחיוני לסרט והוא מצליח, אך בתצוגת משחק בינונית ודי סתמית וצפויה, שוב, בדיוק כמו כל הסרט עצמו.


(זה מה זה לא לעניין, הקשירות האלה | צילום: גטי אימג')

בעוד האבא מעורב בכל צעד ושעל בתהפוכות, אותה עוברת ביתו, החבר הפלקטי, עומד ברקע ונראה שברירי ועל סף בכי היסטרי ובעצם לא כל כך לוקח חלק מעבר להיות קורבן להצקות והתעמרויות של האבא, שמתקשה להבין שמישהו הצליח להיכנס למכנסי ביתו ועוד עבר לגור איתה.

הצילום של הסרט מנסה לשאוב טיפ-טיפה מכל סגנון צילום סרטי אימה, אבל בעיקרו משתמש בעקרונות צילום סרטי אימה די רגילים, בשילוב הפאונד פוטג' שהפציע אצל "פרויקט המכשפה מבלייר" ולבסוף גם שילוב אלמנט מצלמת האבטחה, אשר מנטרת את פעולותיה של אנג'לה במוסד, בו היא מתאשפזת, בניסיון להבין מה יש לה (שדים! דה?!).

השילוב הזה לא עושה רע לסרט, אבל התסריט והתוכן שלו דווקא כן. אין שום קטע אימה, שמצליח להוציא את הצופה משגרת הסרט, לכדי מצב בהלה מינימאלי ואם את זה סרט אימה, על כל שדיו, לא מצליח לייצר, אז זכות הקיום שלו מועטה למדי.


(ששש...אל תגידי כלום מותק | צילום: גטי אימג')