"גשר המרגלים": גשר צר מאוד

בדיוק שבוע אחרי שחרור פולארד, יוצא לו סרט, שעוסק בשחרורי שבויי/אסורי ריגול עבור מדינה זרה, גם הקונטקסט התקופתי במדינה ואפילו בעולם מתאים, כאשר מלחמה קרה, שכבר עברה וחצתה את הקור הראשוני, מתחילה להתפשט ברחבי הארץ והעולם. בין אם חמאס ודאע"ש, בקטנה, מבעירים אזורי חיכוך ממוקדים בארצנו הקטנה או שדאע"ש מכניס את אירופה למקלטים ואפילו הפלת המטוס הרוסי מצד טורקיה נכנסים בדיוק בזמן. הכל מתחיל להזכיר תקופות אפלות בדברי הימים של העולם כולו.

הסרט מבוסס על ספר משנת 2010 ועל מקרה אמיתי שהתרחש בזמן המלחמה הקרה ונותר רלוונטי, באופן כזה או אחר לתקופה נוכחית ולזמנים מודרניים. שפילברג והנקס חוזרים לשיתוף פעולה נוסף, לאחר שהנקס כיכב בסרטים בבימויו של שפילברג; "תפוס אותי אם תוכל" ו"להציל את טוראי ראיין" והשניים הפיקו יחד את הסדרות; "הפסיפיק" ו"אחים לנשק". הפעם השילוב הוא משולש, מכיוון שאת התסריט כותבים האחים כהן, שפילברג מביים והנקס הוא הכוכב הראשי, הבלתי מעורער, כאשר גם כאן הוא מנסה להציל טוראי כלשהו, אבל בדרך שונה לחלוטין.


(מה הוא רץ אחרי? שכחתי משהו במסעדה? | צילום: גטי אימג')

הנקס מגלם את ג'יימס דונובן; פרקליט מוצלח, מושחז ועוסק בעיקר בתביעות ביטוח למיניהן, אך מכיוון שהוא כל כך מוצלח, נתפר לו תפקיד מטעם משרד ההגנה המשפטי עבור מרגל סובייטי, בתיק חסר כל סיכוי, שכל מטרתו הוא להציג לעולם שארצות הברית מעניקה יחס שווה למרגלים סובייטים, אשר חותרים תחתם ובתוכם ובכך הופך דונובן לכלי ביש מזל, במשחק ענק ממנו בכמה מידות.

ההפסד הוא בכמה חזיתות; תדמית אישית וציבורית של הפרקליט והפסד ידוע מראש, במשפט חסר סיכוי. דונובן חותר לצדק ודווקא דורך על הרבה קלישאות אמריקאיות, דרך קלישאות חוקתיות, שנועדו לשמור על זרים, מיעוטים וחסרי מזל שלא נולדו אמריקאים גאים. השופט נגדו, פרקליטי ההגנה מסתכלים עליו בבוז ואחת מהסצנות החביבות מעניקה מבט מקיף וחודר על הפרקליט של "השטן" המרגל, מצד קוראי העיתונים ברכבת הבוקר לעבודה.

דונובן לא נשבר, מגן בחירוף נפש ומדקלם, לכל מי שרק יחפוץ, פרקים נרחבים אודות חיסיון עו"ד - לקוח ואודות נפלאות החוקה האמריקאית. גם התקפות בוטות על ביתו לא שוברות את האיש והיחיד שלא מסתכל עליו בעין עקומה הוא הלקוח הסופר אדיש שלו, המרגל "לכאורה", אשר מגולם על ידי מארק רילנס בתפקיד פשוט מבריק. רילנס הוא המילוי תסריטאי הראשון, אשר בולטות בו תכונות של האחים כהן, הוא הזוי, מבולבל, סופר ציני ומסרב להיכנס להיסטריה, במקומות ומצבים שדורשים את ההיסטריה.


(תגידי, אפשר לקבל את מדור הספורט? | צילום: גטי אימג')

רילנס והנקס עם מחוות משיכה באף קבועה, שהופכת לאייקון עם התקדמות הסרט, פשוט יוצקים אלמנטים קלילים, על מנת לשכך ולו במעט את הכבדות של הדיונים המשפטיים, המו"מ המתיש והשיחות הבלתי נגמרות, שעשויות לגרום לכם להתרווח יותר מדי בכסא, כלפי מטה. הנגיעות התסריטאיות הקומיות של האחים כהן מורגשות, אם כן ועדיין, בפעם המאתיים ושתיים, לא מצליחות לתרץ עד הסוף את האורך המוגזם של הסרט; כשעתיים ורבע, שלעיתים מרגישות כבר טרחניות מדי וסתמיות, לאחר שכל נקודה הובהרה ומוצתה עד תום.

הביקורת החברתית הנוקבת עדיין רלוונטית לימינו, כאשר התקשורת קובעת את סדר היום; "מאשימה", חורצת דין ומבתרת קריירות בהינף דף, עט או שברי נורות פלאש מיושנות. לא משנה מי צודק, משנה מה חושבים בציבור לאור הלעטת היתר התקשורתית, אשר ממוססת את מוחות העדר והרוב הפשוט. לא ברור אם זו פרשנות אישית, או שלכך התכוון (או התכוונו) המשורר(ים), אבל אחד מהקטעים העוצמתיים ובהמשך, נראה שלובש צורת מטאפורה נוספת לצד הצינון המופרז, הוא מאזן העוצמה דרך כוסות של וויסקי ובולטת במיוחד סצנה אחת נהדרת, במסגרתה מחזיק הנקס את הכוס המלאה שלו ביד אחת ואת זו, הכמעט ריקה, של שופט בית המשפט העליון.

במצב הזה, נראה הנקס כמו מאזניי משקל, אבל היד הנמשכת כלפי מטה היא זו עם הכוס הכמעט ריקה, של מערכת המשפט (וכנראה דעת הרוב), כבדת המשקל ואילו הכוס של הנקס, אשר מנסה בכל כוחו לייצג חמלה, הגיון וצדק מסוימים, עולה, בהפתעה גמורה, כלפי מעלה.

החלק הראשון של הסרט, אשר מציג את הדיונים בבית המשפט והלינץ' הציבורי למרגל ולאיש אשר מייצג אותו, מקבל איזון, בעוד מתרחש מצב די דומה בצד השני של המתרס, כאשר הטייס האמריקאי נלכד בשבי ומשם עוברת המערכה למזרח ומערב גרמניה; "מקום נייטרלי" לבצע דיונים לא רשמיים וסודיים בנוגע לחילופי שבויים ובאותה נשימה; אי אפשר שלא לחוש געגוע מסוים לימים בהם חילופי שבויים היו אמנם מאבק על כוח ועל מילה אחרונה, אך עדיין שבוי אחד על אחד (מקסימום שניים) ולא אלף על אחד, אבל אלו רק קולות המקומיים הזועקים לצדק עולמי, שכנראה לא יגיע בקרוב.


(איפה הם אמרו שהגשר הזה נמצא? | צילום: יח"צ)

שם בעצם מתחילה המערכה השנייה של הסרט והיא כוללת שיטוט בלתי פוסק ברחובות גרמניה המפולגת, הקפואה והמנוכרת ועולמו של הגיבור נכנס לסחרור של משאים ומתנים מתישים על חילופי השבויים בין הצדדים: האמריקאים, הרוסיים ואף הגרמנים. כולם מנסים לדפוק את כולם וכל אחד מנסה לומר את המילה האחרונה ולהיראות טוב יותר בתמונה המסכמת וכל האמצעים כשרים, כולל טרטור בלתי פוסק של הגיבור הראשי, שהצינון המתגבר שלו, מייצג בדיוק את המיאוס מהתהליך המתיש ואת אותו התהליך מציג שפילברג באופן מבריק וחד, דרך הכוכב הראשי המצוין שלו שמגיע לעבודה ונותן תצוגה מרשימה. תצוגת המשחק הנהדרת של הנקס, לא בהכרח סוחפת ברמה של זכייה בפסלון - אולי התמודדות וכסיסת הציפורניים בשלבים הסופיים יהוו פשרה מתאימה.

השילוב בין שפילברג לבין האחים כהן יוצר תמהיל נכון בין הצגת העובדות כסרט עובדתי-עלילתי מסקרן, לבין מצבים ואלמנטים כהניים קלאסיים, הזויים לעיתים, ללא ביזאר רגיל אך על גבול הקומדיה. אפילו ג'סי פלמונס, אד מהעונה הנוכחית של "פארגו" (Fat Damon - תחשבו על זה), נמצא בקאסט, בשביל לייצר עוד חוליה פיקנטית ומקשרת לאחים כהן. שפילברג, אם כך, רקח נוסחה ייחודית לנסות ולהסתער מחדש על הפסלון המוזהב ובנה את המוצר שלו מחלקים מובחרים, שכבר הוכיחו עצמם, לא פעם, בתקופה הלוהטת של פברואר.

הבמאי והמפיק המוכשר גם טווה דרך, שכוללת עלילה על בסיס מציאות, דרמה בטוב טעם ועם קורטוב כהני קומי. נראה שגם בטקס הקרוב תהיה לסרטו, המוצלח, בליטה מאסיבית בקרב אנשי האקדמיה.