"רונאלדו": סך הכל בן אדם

הרבה זמן שלא נכתבו פה רמזים אישיים, אבל עבור כותב שורות אלו כדורגל הוא סם החיים, כן, אפילו יותר מסרטים. אחד מהסמים הקשים, אותם הוא צורך באופן כפייתי, בצפייה מרחוק ובתשלום מופרז, שלא לצורך אמיתי מלבד הנאה, לעיתים רחוקות או סבל גרידא; נקרא מנצ'סטר יונייטד. בלבול המוח הפרלימינרי הזה רק ינסה להסביר בהיגיון רב למה בן אדם, שונא ריאל מדריד מושבע, מצליח לצפות בשעה וחצי של חגיגת העצמי הגדולה ביותר שנקראת: כריסטיאנו רונאלדו.

החיבה לבחור המשוח בג'ל, המגולח למשעי וחובב מכוניות, בתים מפוארים ו...בעיקר את עצמו, נובעת מאותם שש שנים בהם שיחק באותה יונייטד אהובה ובמהלכן הצליח להשניא את עצמו, עקב פלירט מתמשך וקבוע עם המדרידאית המשוקצת, אליה לבסוף עבר. לעיתים הוא מנסה לכפר על המעבר בשליחת נשיקות ארוכות לגדול המאמנים בכל הזמנים, סר פרגוסון וגם לתומכיו הנושנים מיציע ה"סטרטפורד אנד" (יציע חולי היונייטד הקשים ביותר).


(אתם מבינים? הכל בגבה | צילום: גטי אימג')

משהו בשליחת רמזים למאהבת הנושנה מצליח לעבוד, לפחות באופן אישי ולשים אותו לפני הפרעוש הארגנטינאי, במאבק התקשורתי והספורטיבי הבלתי נגמר בין השניים. גם עצם העובדה, שבניגוד לאותו פרעוש, רונאלדו לא חביב הקהל הרחב, סוג של אנדרוג מבליטה מבדלת אותו החוצה. בסרט הדוקומנטרי עליו, אחד הדברים הבולטים וגם הטובים, שיש לסרט להציע הוא כוכב בודד, שהאישה בחייו היא אמו ואת בנו הוא מגדל ללא אם אמיתית, מלבד אמו שלו.

האיש שאומר שהוא סומך רק על עצמו ועל משפחתו, מאפשר לאותה משפחה (ובעיקר לסוכנו), על הדרך, את האפשרות למשוח את כסאו בכמות רוק שיכולה להספיק לפרויקט "גליץ'" הבא בפתח תקווה. כולם נהנים מהכסף של רונאלדו והוא פשוט מנצל את הרגע, כמו כל רגע בחייו ככדורגלן, על מנת לנפח את חשבון הבנק, בהענקת אישור למצלמה להיכנס לחייו ולתעד רגעים לא חשובים מדי, שלא מוציאים אותו גדול יותר, אלא מבודד חברתית, מנוכר ועוד יותר שחצן, אם מישהו חשב שזה אפשרי בכלל.

זלאטן איברהימוביץ', רוקסטאר בפני עצמו, הוא חצי קומיקאי, הוא מאוהב בכל סנטימטר שוודי, מכף רגל ועד לקצה הקוקו, כובש השערים שלו. בכל משפט שיוצא לו מהפה, אפשר להבין שהבן אדם מעריץ מטורף של... עצמו, אבל בצורה חיננית, גם אם מוגזמת בטירוף.


("איברה" - אם כבר להשתחצן, אז בסטייל שלו | צילום: גטי אימג')

לא בכדי קיבל "איברה" טריטוריה קומית משלו במרשתת ובדיחות "צ'אק נוריס" נוסח זלאטן צצות כפטריות אחרי הגשם. כריסטיאנו רונאלדו הוא לא זלאטן, הוא כנראה גדול יותר, כפי שההיסטוריה תזכור ושחצן לא פחות, אבל אין לו את העידון והקריצה הזלאטנית. רונאלדו מנפח לעצמו את האגו דרך אנשים ואפילו דרך בנו הקט. הגווארדיה, שמלווה את האיש, דואגת להזכיר לו בכל רגע כמה הוא ענק והוא תמיד דואג להזכיר לצופים כמה קשה הוא עבד וכמה קשה הוא עדיין עובד בשביל להיות כזה ענק.

סרט האדרה עצמית, אשר שיאיו נעים בין זכייה אחת לשנייה בכדור הזהב, הכסף הענק ששולם עליו במעברו ליונייטד ומדריד ובזכות ה"דסימה" שאיפשרה לו להיכתב בספרי דברי הימים. אפילו השער, חסר המשמעות, אשר כבש נגד אתלטיקו (בגמר ליגת האלופות) בפנדל וקרה תוך צילומי הסרט, הכניס אותו לטירוף עצמי ומחשבות על "איך זה יצטלם בסרט" - הוריד חולצה וחשף שלל קוביות, שוב, אחרי פנדל חסר משמעות ולאחר שרוב העבודה כבר הסתיימה.


(שלא תשכחו שכבשתי בגמר | צילום: גטי אימג')

הסרט הדוקומנטרי הזה מציג, ברגעיו הטובים; חזרה לעברו של השחקן, לגול ורבע מצולמים ולאב שיכור שישב ביציע ועיניו החלו לברוק עם לוגו של דולר ובקבוק וויסקי לידו. הרגעים הללו, אשר חושפים בן, ללא דמות אב דומיננטית בחייו וכיצד תיעל את כל האנרגיות האפשריות בשביל לדלג מעל המהמורות, לעזוב את הבית מוקדם ולהפוך לגאוות המשפחה ומפרנסה המרכזי.

הרגעים היפים חושפים את המחוצ'קן הצעיר, מלהטט על הדשא ובוכה בחדרי חדרים מגעגועים לאמא, אותם רגעים יפים נמשכים, כאשר הוא מנגיד את צעירותו לבגרותו ומנסה להציג עצמו בתור אב דואג ודמות משמעותית בחיי בנו, איש משפחה וילד של אמא, שממשיך לטפל בה ובאחיו בכפפות זהב. הרגעים הפחות יפים ואלו הם הרגעים המג'וריים ומכסים את מרבית הסרט; מציגים משפחה פשוטה, שהכדורגל הציל מחיי עוני והמטיר עליה הון תועפות ומעבר לבנם אין כלום בחייהם. האליל המפרנס, שמלמד את בנו שמות של מכוניות ומתהלך ביניהן בראוותנות, כדי שלא נפספס אף דולר שהרוויח מהרגע שיצא את חיי העוני בפורטוגל.

הרגעים הפחות נעימים לצפייה הם הליקוקים החוזרים והנשנים של האחים, האמא והסוכן, במיוחד הסוכן, שכבר הרוויח מספיק בשביל להפסיק לנפח את האגו, המנופח ממילא. הרגעים אשר מציבים את מסי במרכז התמונה לא פחות מרונאלדו, לא עוזרים לרונאלדו להיראות גדול יותר מהיריבות, אלא להיות בדיוק במרכזה ומפתחים את היריבות לאובססיה של ממש, אשר כל פמלייתו לוקחת חלק באותה האובססיה.


(שוב, לשנן את שמות המכוניות בחנייה | צילום: גטי אימג')

האיש שוויתר על חיי משפחה אמיתיים ומגדל ילד בשביל שיוכל לספור את מכוניותיו בחנייה ולהוות יורש עצר לגאון כדורגל, כל אותם הדברים לא מוציאים את רונאלדו ענק, אלא קטנטן. כן, הוא איש של העם ובהטבלת אחיינו הוא מצטלם "סלפי" עם הכומר והמעריצה שמנסה לפרוץ למגרש האימונים בפורטוגל, מקבלת הכרה וחיבוק, אבל רונאלדו ממשיך להצטייר כענק שחצן, שלא מכניס ולא סומך על איש מעבר לטבעת האנושית, אותה הגדיר לפני עשור וקצת.

הוא זורק לאוויר קלישאות כדורגל וקואצ'ינג: "חייב לעבוד קשה בשביל להיות הכי טוב", "ויתרתי על הרבה בשביל להגיע לאן שאני נמצא" ובפיו יושבות קרובות משפחתה של כל קלישאת ספורט אפשרית. בשביל אותם דברים לא צריך סרט דוקומנטרי באורך של סרט עלילתי, אפשר להקרין כמה קליפים של השערים, הנפילות והזכיות בכדור הזהב וליגת האלופות.

במקום לייצר, בעוד כמה שנים, סרט דוקומנטרי (או עלילתי) שלוקח מסע של רונאלדו מהמכה בטוסיק בבית החולים ועד תמונתו עם נעליים תלויות ואולי קצת אחרי (כנרא בתור סוכן), העדיפו יוצרי הסרט לנפח את חשבון הבנק של רונאלדו, לייצר הייפ מוגזם על כלום ולקחו סתם 14 חודשים, שאמנם כללו כמה רגעי שיא, אבל כאלו שכבר נראו ומעבר להצצה לרונאלדו בתחתונים, מצחצח שיניים, שותה תפוזים ועושה כפיפות בטן עם הילד, אין לסרט ערך מוסף אמיתי.

השילוב בין אורח החיים "הרגיל" שמנסה להיווצר אצל רונאלדו, לבין הפיקים בכדורגל הוא ביחס שווה לשילוב בין שפת אמו לבין השפה אותה הוא נדרש לדבר בשביל לייצר קלישאות מוסכמות (אנגלית, כמובן).


(לא, אתה. לא, אתה. מאוהבים: מנדס ורונאלדו | צילום: גטי אימג')

רונאלדו טבעי מול רונאלדו "מצולם", האיש של הבית מול האיש במגרש וכן, שניהם מאוהבים בטירוף בעצמם ולא, הם לא מצליחים לספר סיפור חדש או מעניין. אם רצו לייצר אמפטיה לגיבור הסרט דרך הצגתו כאחד האדם ברגעים שאינו אל כדורגל, כשלו באופן קולוסאלי. הסרט נראה כפרסומת אחת ענקית שהוזמנה על ידו של אחד מגדולי הדור בכדורגל העולמי והפרסומת הזו מייצגת בדיוק את האדם, ככדורגלן: עילוי ספורטיבי, איש שסומך על עצמו ועל מספר מצומצם של אנשים קרובים אליו בקשרי דם, בעיקר ואדם די פשוט, שמעוניין בעיקר בעצמו.

קשה לקרוא לסרט הזה מעניין, קל לקרוא לו קלישאתי, מביך ומיותר. אוהדיו של רונאלדו יהנו מצפייה באלילם בתור איש אמיתי, שונאיו יוכלו לייצר סרט נגד בשם "מסי" ובכך יעשו את העבודה היטב. חובבי הכדורגל וחובבי דוקו הנייטראליים יעקמו (כל אחד לכיוון אחר) את אפם, פיהם ויגלגלו את עיניהם (כמובן, כל אחד לכיוון אחר) ואולי יוציאו נחרת בוז עמומה, שתייצג בדיוק את ערכו האמיתי של הסרט עבורם וכנראה עבור מרבית הצופים בו.