"לפני שניפרד": התפקיד חדש, הניגון ישן

כריס אוונס, קפטן אמריקה בימים כתיקונם, החליט שבגיל 34 הוא הופך להיות במאי. החליט ועשה. סרט הביכורים של אוונס ממש לא מצליח לשבור שום תזה מהז'אנר הדרמטי-רומנטי, אבל בהחלט עושה עבודה לא רעה בצמד התפקידים שלקח על עצמו בסרטו הראשון בתור במאי/שחקן. יש משהו קצת מגלומני בליהוק עצמך לסרט בבימוי שלך, אבל אם כבר לפחות תעשה עבודה טובה בשני הצדדים ואת זה עושה אוונס, ללא ספק. הסיפור הוא סיפור התאהבות אינסטנט של שני זרים, אשר מסלולי חייהם נמצאים על פרשת דרכים ואין מקום טוב להיפגש בו, באופן אקראי לחלוטין, מאשר תחנת הרכבת. כי איך ייפגשו שני המסלולים אם לא שם?

שם הסרט מרמז, עם הימשכו, על הכיוון היחיד אליו הוא הולך והוא פרידה, בטרם נוצר הקשר. שני הגיבורים הראשיים מנסים לעזור זה לזה עד אור הבוקר; זמן הפרידה ולפני שייפרדו, יספיקו לחוות חוויות של חודשים שלמים, להתאכזב וגם קצת להתאהב.


(איפה אמרת שיש לי לכלוך? | צילום: יח"צ)

היא מאבדת ארנק והוא סתם מנסה לעזור ומשם הם לא יינתקו במשך לילה שלם. התגליות אשר מגלים השניים זה על זו מכניסים אותם לסטטוס אפלטוני ומייעץ, אבל אם רק בידידות מדובר, אף אחד לא היה טורח לכתוב על זה תסריט ולהפיק מזה סרט (אפילו לא כריס אוונס).

אוונס מגלם בחור מגניב וחמוד, אשר אמור להיפגש עם האקסית שלו בחתונה מסוימת ופגישה עם זרה בלונדינית והיסטרית בתחנת הרכבת משנה את תוכניותיו ללילה. סיבת ההיסטריה של אותה זרה (אליס איב היפיפייה) תתגלה ותיחשף עם הימשכו של הסרט, אך איננה כה דרמטית, כפי שאוונס מתיימר להציגה; בתור סוד בלתי גלוי, במרבית שלבי הסרט.

הסרט לא מצליח לשבור יותר מדי מוסכמות בתחומי הדרמה הרומנטית, אבל למרות הקלישאות והשטאנץ הדי מוכר וקבוע, הוא מצליח לשמור על מתיקות ונגיעה קלה משיברון לב מתמיד. למרות שהקשר הזריז נראה מאולץ, מידיים תסריטאיות, משהו ממשיך ללכוד את הצופים, אל תוך מלכודת הדבש, שבסיומה התוצאה אולי לא שגרתית, אך הדרך אליה חוטאת בחוסר ייחודית.


(אין סיכוי לחדש בז'אנר הזה משהו | צילום: יח"צ)

כאשר התסריט מזמן מצבים לא שגרתיים, תלושים ודי הזויים באינטנסיביות גבוהה, אפשר להבין שהוא איננו לקוח ממקרה אמיתי או בהשראתו ועם זאת, הוא מצליח להתאים את עצמו לנישה הז'אנרית, אותה הוא מתיימר לייצג. המרדף של השניים נגד השעון יוצר את אותה האינטנסיביות וגורר את חוסר האמינות המשווע, בייחוד עם שני פרצופים יפים ונוגים כמו של הזוג על המסך. אותה הפעילות גם מקבלת ניגון נושן, כאשר קיים מרדף מתמיד אחרי הלירה וללא אמצעי הטכנולוגיה המוביל (סלולארי), בעקבות ניסיון לפיתרון הבעיה שלה.

המוטיב המרכזי, של הסרט, דן בשני הגיבורים שלו, שאינם פנויים רגשית למימוש הקשר שנטווה להם מלמעלה ובעוד מנסים השניים לעזור זה לזו, לחזור לזרועות אהוביהם, כל הזמן נראה שאוונס מכוון עם חבל בלתי נראה, מושך אותם זה מזו ואז משחרר חזרה. שני לבבות סדוקים אשר מנסים להתאחות זה בעזרתו של זה ראינו באלפי הזדמנויות, כאשר משחזרים במבט לאחור בסרטים מהז'אנר והסרט הנוכחי אומנם מנסה להתיימר להיות שונה בקו המחשבה וההצגה הכלליים שלו, אבל התוצאה לא יכולה להיות אחרת ממה שניתן לחזות בתחילת הצפייה בו והיא: קלישאתית, דביקה ודי צפויה.


ׁ(אהלן, אתה יכול לשלוח לי תסריט יותר טוב? | צילום: גטי אימג')

הבשורה היחידה שיוצאת מהסרט הזה היא כישורי הבמאי המתחיל, אשר מתבקש לפשפש בז'אנרים קצת שונים, בשביל לאתגר את עצמו ואת הצופים. ברור לכולם שאוונס הוא קפטן אמריקה נהדר (על כל המשתמע והמושלך לגבי תפקודו בסרטי אקשן) ודמות הגבר הקלאסית לסרטי דרמה רומנטית, אבל כפי שעלה לא פעם מדרגה בכישורי המשחק שלו ("נקר" המשובח והחתרני, לדוגמא), הוא יכול להציב לעצמו רף קצת יותר גבוה גם בתחום הבימוי ורצוי מוקדם ככל האפשר.