"סטיב ג'ובס": השם הוא ג'ובס, סטיב ג'ובס

דני בויל ידוע בתור במאי בעל חזון ובעיקר בתור האיש שהביא את " טריינספוטינג" ואת "נער החידות ממומביי" לקהל הצופים ותוגמל בכניסה לעולם הקאלט והאוסקר. בזכות כל אלה הוא מתאים בול לסרט קצבי, מהיר, תזזיתי ומסחרר, שמתנהל, בעיקרו וכולו בעצם, מאחורי הקלעים של שלושת ההשקות למוצרי ואבני הדרך של סטיב ג׳ובס.

לא נשמע מרתק מדי, אבל בויל רותם, למשימה המיוחדת, את אחד מהשחקנים המבריקים והאינטנסיביים ביותר שיש בשוק כיום: מייקל פאסבנדר וביחד הם יוצרים נוסחה מנצחת להצגת צדדים שטרם הוצגו, בפירוט רב, מחייו של ג'ובס.

בניגוד לסרט, בו כיכב אשטון קוצ'ר ובו נפרשו עלילות ג'ובס מהמחסן ועד לגדולה, דרך הנפילה ושוב חזרה לגדולה, בויל סומך על צופיו שישלימו את הפערים ומנחית אותם ישר אל תוך ה"אקשן" ורגעי הציון המכריעים בקריירה של ג'ובס ואלו הן, כאמור, אותן ההשקות, אשר אפשרו לאיש, שהמנטרה שלו התבססה על הצגה מוצלחת, לא פחות מאיכות המוצר המוצג. סטיב ג'ובס אהב מערכות בשליטה מקצה לקצה, כמו מוצרי האפל שלו ומכירים זאת משתמשי האייפון, כאשר מעולם לא חשו שליטה במכשיר אותו צרכו בהתלהבות וללא הבחנה.


(רק שלא יתבייש ויגיד שלום | צילום: יח"צ)

האקספוזיציה (בשחור לבן) מעניקה מבט מהעבר, אשר חוזה את הטכנולוגיה העתידית (העכשווית) בעקבות "אודיסאה בחלל" (שאיתה ישנה התכתבות בכמה חלקים של הסרט) ומיד בסיומה מעיף בויל את הצופים אל לב ליבה של הדרמה הראשונה, מתוך שלוש דרמות אליהן ניגש הסרט בפרטי פרטים ומחלק את עצמו לחלוקה פנימית.

בויל מעניק מבט ראשוני על הפרפקציוניזם של ג'ובס, אשר היה פרסומאי מבריק ואיש שיווק פסיכוטי, שחרט על דגלו את דגל השלמות והספתח הסוער אל לב הסערה, בלי רקע (שכאמור קיבלנו לפני שנתיים ב"ג'ובס") ועם הרבה סרקזם, מהול בקריזה, רק עוזר להמחיש את העוצמות אליהן שאף האיש להגיע. ה"דרמה" הראשונה היא שהמקינטוש לא רוצה להגיד "שלום", פרט זניח, על פניו, אך מוציא את ג'ובס משלוותו וגורר תגובות חסרות פרופורציה מאחורי הקלעים של השקת המוצר, לו כולם מחכים ולו ערב ג'ובס ומנפח את הציפיות למימדים חסרי פרופורציה, כמעט.

אם בסרט "ג'ובס" קיבלו הצופים את הסיפור המקדים, אשר עוד הציג את ג'ובס כאחד האדם מהמחסן של הוריו, הרי שבויל וסורקין מביאים את המניאק, חסר הרגשות והמתסכל, אל הצופים, ישירות, על מגש קריר וללא מתאבנים. סורקין כבר מכיר את המלאכה היטב, לאחר שכבר זכה באוסקר על התסריט לדושבאג אחר; מארק צוקרברג ונראה שהוא ממשיך לעשות עבודה מצוינת בכתיבת התסריטים, שכבר כתבו את עצמם בעולם האמיתי והצגתם לקהל הרחב, בתור סרטים מוקפדים ומדוקדקים של טיפוסים מאותו הסוג.


(לא הבנתי איך הולך הפאזל הזה | צילום: יח"צ)

המוזיקה אשר מלווה את המקטעים הארוכים של המלודרמה, מאחורי כל השקה והשקה, היא מותחת, מתוזמנת וקבועה - כאילו מנווטת על ידי מטרונום, אבל גם בקצב הקבוע ישנן חריגות למען עליות ולשם הענקת האפקט הדרמטי, בדיוק כאשר הטונים של המאסטרו הולכים ומתגברים, בקטעים מלאי פאתוס (כמו, למשל: בשיחה בין ג'ובס לבין סקאלי).

הצילום והעריכה מרגישים אותנטיים, מבחינת צבעים ותאורה וניכר כי בויל ממשיך לשלוט בכל אלמנט בימוי, עליו הוא אחראי כמו מנצח מבריק, בעוד לכל תנועה עם מקל המנצחים נענים שלל הגופים שתחתיו. פאסבנדר הוא ג'ובס דינאמי; מתרוצץ ומדבר עם אנשים תוך כדי הליכה, פותר בעיות והכל בזמן שהקהל מחכה לו, שיישא דברים בהשקה ומרגיש כמו סוג של רוקסטאר של גיקים.

ועם זאת בויל והמציאות לא חוסכים מהאיש את הביקורות, שכל כך מגיעות לו ומציגים אותו בתור הגאון הדי מנוכר, שלא הצליח להשאיר אף אחד מהקרובים אליו מספיק קרובים ולא זועמים בו זמנית. יחסיו של ג'ובס מוצגים בסרט בזכוכית מגדלת ההולכת, מתקרבת ומתרחקת: בראש ובראשונה עם בתו - ליסה, עם סטיב ווזניאק - שותפו וחברו הקרוב, ג'ואנה הופמן - יד ימינו והמרגיעה הלאומית, ג'ון סקאלי - המנכ"ל שמינה ואחר כך גרם לפרידה של ג'ובס ו"אפל" ואנדי הרצפלד - המהנדס הבכיר שלו.


(גבר, אמרתי לך שאף אחד לא זוכר את הסגן של בר-כוכבא | צילום: יח"צ)

לכל אחד ואחת מוקדשות דקות ספורות של זמן מסך לפני כל אחת מההשקות וכל אחד מוציא עצבים או חוטף מג'ובס, ככה היו היחסים איתו; אמביוולנטיים, כאשר מצד אחד הערצה והערכה לגאונות ומצד שני; תסכול, כעס והשפלה בלתי נתפסת. לכל השקה יש את המאפיינים שלה; מרעישות עולמות, מרשימות ומוצלחות למראית עין, אבל כושלות במבחן התוצאה ודווקא את ההיסטורית ופורצת הגבולות מציג בויל בתמונה רועמת וללא סאונד מאיזור ההתרחשות.

בויל ממלא את הסצנה במה שהיה יותר חשוב, באותו הרגע, ביומו של ג'ובס וזוהי בעצם סצנת ההתרה, אשר תתנגש במלוא העוצמה בכל האופי והאפיון הג'ובסי, אשר מוצג באופן טיפוסי, במהלך הסרט. הסיפור של ג'ובס הסתיים בזמן, בעיקר עבור הוליווד ולפני שהאנדרואידים השוו, התעלו ורידדו את מעמד האות I, ששינתה כל כך הרבה בעולם הטכנולוגי והפכה את ג'ובס בתור אייקון והשראה לשני סרטים עלילתיים, בזמן קצר מאוד, עוד לפני שהתולעים הצליחו להשלים את משימת העיכול.

מייקל פאסבנדר סוחף, מחשמל וחד כתער, סליחה כ"ג'ובס" צריך להיות המונח, מכיוון ששני השחקנים שגילמו אותו עד עכשיו נדרשו לתת אלמנטים מושחזים ומדויקים במשחקם, אבל עם כל הכבוד וההערכה לקוצ'ר, פסבנדר משאיר לו אבק בתחרות הסמויה, הפרטית וחסרת הסיכוי (לקוצ'ר), בין השניים.

הג'ובס הנוכחי הוא הרבה יותר חריף, ציניקן ועוקצני וזה מגיע גם באלמנטים, אשר יוצק פאסבנדר במשחקו ופיו מפיק מרגליות סרקסטיות, בערך כל עשרה משפטים. פאסבנדר לא דומה בכלום לג'ובס, אולי מלבד האיפור הכבד והתסרוקת במערכה השלישית של הסרט, אבל מצד שני, הוא כל כך טוטאלי ואמין, כאשר הוא נע ונד ללא הרף, מחקה את תנועותיו של ג'ובס, מתמכר לשגעונו ופשוט מוכר את התפקיד באופן מושלם, שמסיט את העין הבוחנת מהמראה החיצוני.

קייט ווינסלט, עם שלל תסרוקות משתנות, נהדרת ומלאת כריזמה, בתור ג'ואנה הופמן, אשר הייתה מהיחידות שהצליחו להכיל את האיש מבלי להתפוצץ על בסיס קבוע. סת' רוגן פנטסטי ומרגש, בתפקיד (ווזניאק החננה) שבורח מהתדמית שהוציא לעצמו עד כה, הוא יודע לשחק תפקיד דרמטי מצוין, כובש ושובה. פשוט נהדר.


(עם קאסט שכזה, לא תבואו לראות?)

ג'ף דניאלס הוותיק, גם הוא עם עוצמות מיוחדות והתפרצויות מוצלחות, בתור ג'ון סקאלי וגם מייקל סטולברג מצליח לרגש, לא מעט ולעורר אמפטיה בתור אנדי הרצפלד, עוד חבר/קורבן של ג'ובס.

אפשר לומר שהגרסה הנוכחית, אשר מתפרשת על מקטעים מצוצמים מחייו של ג'ובס, לא התקשתה להתעלות על זו, שהגיעה לפניה והייתה עם תנאים הרבה פחות טובים להצלחה. הגרסה הנוכחית קיבלה עוד שנתיים נוספות להתכונן ולכתוב את התסריט וגם אה... תסריטאי ובמאי הרבה יותר טובים וכמובן שחקנים מקליבר שונה לגמרי.

המיקוד בחלקים הספציפיים, הבימוי המצוין, הכתיבה המדוקדקת והמשחק המשובח, עוזרים להאמין שיכול להיות שסרטו הנוכחי של בויל יפיק, פעם נוספת, את המתכון המנצח לכמה פסלונים, בכמה תחומים. העובדה שהשמות, אשר מייצגים כל אחד מהפרמטרים הללו, ממגנטים אליהם מועמדויות, באופן כמעט אוטומטי, עוזרת לבסס את ההערכות שתיתכן לפחות עלייה אחת לקבלת הפסלון הנחשק בפברואר הקרוב.