"דפיקה בדלת": מי זה דופק בדלת?

אלי רות' כבר עתיר ניסיון באימה, על שלל צורותיה ומכל צד של ההפקה: בין אם בתור שחקן ובין אם בתור במאי, מפיק או תסריטאי. שילוב תפקידיו של רות' המוכשר, עזר לייצר ולהפיק את הסרט הנוכחי, אשר מגיע לגעת במקומות של אימה כמעט גרוטסקית בשילוב עם סרט נקמה, בעל היפוך התפקידים בין טוב לרע ודי קשה לפתח חיבה לאף אחד מהנציגים, בעקבות התפקידים השנויים במחלוקת של כל צד.

מצד אחד; קיאנו ריבס, אשר שיאו מאחוריו והבינוניות לפניו ומאז סוף שנות התשעים, שנות האלפיים לא הותירו חותם שלו באף ז'אנר מרכזי והוא מסתפק בשאריות ונשען על תהילת ה"מטריקס". יכולות המשחק המוגבלות של ריבס מתקזזות עם היעדר סימני הזדקנות משמעותיים בפניו והוא צועד בקו האמצע, מלקט תפקידים בשלל ז'אנרים שלא מצריכים יכולות גבוהות מדי במשחק והתפקידים לא באמת מאתגרים בעבור שחקן ששמו ייחקק בספרי ההיסטוריה ולא משנה בכמה סרטים חסרי חשיבות ישתתף עד תום קריירת המשחק הפעילה שלו.


(פרצוף קיאנו | צילום: יוטיוב)

קיאנו הוא אב מסור, בעל למופת וקלישאה מהלכת בדמות אחת. הוא אוהב את אשתו וילדיו והסיקוונס הראשון, בו הוא שותף, הוא סיקוונס קלישאתי קלאסי של הורים המתעוררים במיטה, מנסים לממש את זכות נישואיהם והילדים מזנקים עליהם, דופקים את הכל ומשאירים את אבא'לה זקור ומתוסכל. כל אחד ואחד מהמשתתפים בסיקוונס מדגים כיצד לא לשחק בסרט קולנוע, או שזה מן שעשוע חולני של רות', שרוצה לבדוק את קצה גבול הגועל של צופיו מסיקוונסים אמריקאיים קיטשיים מלוקקים ודביקים.

התוצאה הסופית היא תצוגה עלובה ודי מעיקה של ההורים וילדיהם, עושה חשק וגעגועים לפרצוף קיאנו המסורתי (שכל אחד יידמה אחד מול המראה עכשיו). כל אותם הדברים שהוא מייצג, דרך אותו הסיקוונס יילכו ויתרסקו עם התקדמותו של הסרט ועם התקדמות העלילה.

מהצד השני; אל תגרמו לבחור צד, כי עם כל הכבוד למיני קאמבקון של האיש והמטריקס (ויש טונה כבוד לקיאנו), אין לו תחרות ושום סיכוי מול צמד הנימפומניות הלטיניות הלוהטות, המגולמות על ידי אנה דה ארמס הקובנית ולורנזה איזו הצ'יליאנית. השתיים מגיעות ללמד את קיאנו את הלקח האולטימטיבי דרך דפיקה כפולה. פעם אחת מצידו, להלן הדופק והפעם השנייה הן יגרמו לו להצטער על כל אות מהמילה הזאת על שלל הטיותיה.


(רק אל תשכחו לדפוק אצלי בדלת | צילום: גטי אימג')

ואם כבר מדברים על שם הסרט, הגיע הזמן לפירגון קל עבור המפיצים הישראליים, אשר משתדלים לגרום לקהל הישראלי להריץ עליהם דאחקות ללא הרף - הפעם הם פגעו בול. הם וויתרו על ההזדמנות להיות בדיחת הרשת כאשר לא תרגמו ל"תוק תוק" ותיעלו את האלמנטים והז'אנרים המרכזיים בסרט לכדי רגע מזוקק של תרגום נכון, מדויק ובעל קריצה קלה לבעלי המוח המכוון מחשבות כחולות.

קיאנו ריבס ושתי שותפותיו המטריפות, נכנסים לדיונים וגם לעניין השני, שנשמע אותו הדבר ובדרך גורמים לנו לאבד כיוון בעניין הגילאים המסולפים שלהם; שתי השחקניות מגרדות את גיל השלושים, אבל אין זה מונע מהן לגרום לתעתועים בקרב הצופים לגבי היותן קטינות מוטרדות ואילו קיאנו; הוא פשוט מוערך קצת פחות מעמיתו חסר הגיל, טום קרוז. ריבס כבר חצה את רף החמישים וחגג ממש לפני חודשיים את ה-51 להיווסדו, אי שם בסיקסטיז, אצל השכנה מלבנון (ביירות, ליתר דיוק).

למי שבמקרה פספס את ההייפ ולא מכיר את הסיפור; ריבס מגלם את אוון וובר, אב מסור ובעל נאמן (וחרמן, כמו כולם), אשר בלילה אחד רטוב מאוד, חרמנותו ונאמנותו עומדות (שוב משמעות כפולה) לאחד המבחנים הגדולים ביותר שעולם הפנטזיות יכול לספק. אבל... וזה אבל עצום, החלום והפנטזיה, אשר מתגשמים, טומנים בחובם חטא גדול, שעונשו מייצג בצורה טובה את ההצלפה (לא הסאדו מאזוכיסטית) לאחר תענוג וטעימה קצרה מהפרי (פירות במקרה הזה) האסור.


מי בא לסבן? | צילום: יוטיוב)

אין כאן משחק יוצא דופן ואפילו יותר רגעי נפל מרגעים גדולים של הסטאר לשעבר, אבל בסך הכל הסרט הזה לוקח את האימה למקומות של אבסורד היתולי, כאשר הגבולות בין הטוב לבין הרע הולכים, מתערערים וקשה להחליט, האם מגיע העונש לבעל הבוגדני או שמא הצעירות המטורפות והנקמניות הן הצודקות או סתם משוגעות (וסקסיות בטירוף).

החלום קורס אל תוך מציאות חצויה, בין פנטזיה לבין סיוט מתמשך והתוצר המתקבל הוא סרט מז'אנר הנקמה עם טוויסט, שדווקא מקורו הוא בתחילתו, כאשר לא נעשה, לכאורה, עוול לנערות. בכל מקרה רות' חוזר, קיאנו גם והצופים מגלים שתי יפיפיות מטריפות. מצחיק באופן אפלולי, על גבול המטריד ובסך הכל סרט אימה, שרק הקונספט שלו הוא מאיים מבחינת המחשבה על הסיטואציה החלומית והסיוטית גם יחד.