"חוקי הפשע": ג'וני חזר הביתה

בלי מניירות מטופשות או שיער מרובה הוא מחזיר עטרה ליושנה, מסובב החוצה את הצינור הכואב שתחבו בו המבקרים וזורק אותו עליהם בחזרה. דפ הוא אחד האהובים על הצופים והמבקרים, אבל בשנים האחרונות הוא לא התאמץ יותר מדי להנמיך את להבות הטרנד "חבוט בג'וני" ולקח רק פרוייקטים עם פוטנציאל כישלון מהדהד והמבקרים הגיבו בהתאם והמירו את החיבה בהארכת ציפורניים, ארוכות יותר מ"המספריים של אדוארד" וחוררו כל פינה פנויה בעורו של השחקן האהוב.

תפקידים הזויים ומטופשים, שרק הלכו ושכללו את דמות הליצן על חשבון השחקן, היוו תרומה עיקרית לדישון הקרקע הפוריה עבור הקוטלים, להשלכת זרעי הבוז כלפי דפ. וכך, מימי התהילה של הסרטים המוקדמים והרציניים, נותר ג׳ק ספארו בתור הליצן האהוב, אשר נחרש והתפתח למימדי ענק והוליד בעקבותיו גל עצום של ליצנים מיותרים בפילמוגרפיה של דפ.


(למי קראת חתיך?)

המדיום הוא רק המסר והסרט מגיע למסור לנו את בשורת חזרתו של ג'וני דפ לפרונט של הוליווד. קשה לומר שישנו חידוש עלילתי או תוכני בסרט "חוקי הפשע", רק לפני שבועיים התקבל מסר דומה בנוגע ליכולותיו העילאיות של טום הארדי בתחום המשחק, כאשר המדיום היה הסרט "אגדת האחים קריי" והסרט הבנאלי, יחסית, הבליט בעיקר את יכולותיו האישיות של השחקן.

דפ, כאמור, נטול שפם ותחפושות ודווקא עם איפור כבד, אשר משווה לו מראה מבוגר, לא סקסי ופשוט למדי נראה ממוקד מחדש ביכולות המשחק הקלאסיות, כאשר כל ההופעה ה"צבעונית" נשארת בצד. המשחק הוא רציני, עוכר שלווה ומהווה הבדל תהומי מכל מה שעשה דפ בשנים האחרונות. הוא נראה בכיוון חזרה לימי "דוני בראסקו" המהוללים, יותר מסרטים אחרים, מכיוון שגם התפקידים הקלאסיים, לאורך השנים, שלו היו די הזויים ותלושים, אך מרעננים ושובי לב ולא פתטיים בדרך זו או אחרת.

הסרט עצמו מביא את סיפורו של שת"פ בין ברון פשע (ג'יימס "וויטי" בולג'ר) לבין הבולשת האמריקאית. בולג'ר נבחר להיות השטינקר הלא רשמי במלחמת כנופיות פשע בבוסטון של אותן השנים וההלשנות שלו, אשר תרמו לעליית קרנו בתור כוח עולה בפשיעה הבוסטונית, בעצם הסגרת יריביו תרמו לו גם באופן נוסף, כאשר סיפקו לו חסינות, אשר לא דובר בה בריש גליי והעלמת עין, מצידה של הבולשת לפשעיו האלימים והמסוכנים באותם הזמנים.


(יאללה, על הברכיים ותגיד: ג'וני המלך". צילום: גטי אימג')

בולג'ר תימרן את הסוכנים ואת אנשיו, בעודו אוחז באמונה כפולה לגבי מי שמגיע לו שילשינו עליו ומי לא. הבלש (המגולם על ידי ג'ואל אדגרטון) המוביל בחקירת פשעי המאפיה המקומית, מאבד את דרכו ומתבלבל בין נאמנותו לוויטי, שאיתו גדל בשכונה ולבין מלחמה בפשע גרידא. הסרט לא מוותר על הצגת הצד האנושי והאבהי של הפושע המוביל, אך בד בבד לא מוותר על הצגתו בתור גורם מרתיע, אלים, חסר רחמים ומאיים במלחמת העולמות התחתונה בעיר בוסטון, אותה מלחמת עבריינים בין איטלקים לכנופיה המקומית, אשר בשליטתו של וויטי, על שליטה בפשיעה בבוסטון.

מעבר לשתי הדמויות המרכזיות נמצא גם בנדיקט קמברבאץ', אשר מגלם את אחיו של "וויטי" ובאותם הזמנים היו פוליטיקאי משופשף ודי התקשה להפריד בין משימותיו הציבוריות לבין הלויאליות, הכמעט עיוורת לקשר הדם הזורם בעורקיו. הבעיה עם קמברבאץ' היא שבעוד ג'וני דפ גילם את דמות הפושע בצורה אמינה, על כל גינוניו ומבטיו, קמברבאץ' הבריטי קצת הולך לאיבוד בתרגום ודרך המבטא המקומי, הקלוקל, אשר הוא מאמץ לעצמו. חוץ מקמברבאץ', הקאסט של הסרט מרופד בשחקנים נהדרים וותיקים כמו: קווין בייקון ופיטר סארסגארד הנהדרים, גם בצעירים כמו: דקוטה ג'ונסון וג'ונו טמפל היפיפיות.


(חלאת אדם, אבל משחק ברידג' עם אמא. צילום: גטי אימג')

הבמאי, סקוט קופר; לו זהו סרטו השלישי בתור במאי, ממשיך את הליין של הבלטת השחקן המרכזי שלו וכפי שעשה עם ג'ף ברידג'ס ב"לב לא שפוי" ועם כריסטיאן בייל ב"אחים בדם". הבעיה שלו היא שלעיתים הבלטת השחקן מגיעה על חשבון העלילה והיא נותרת משנית למדי ואיננה מתפתחת באופן שמייחד אותה מעלילות סרטים דומים בז'אנר.

הסרט הוא סרט פשע קלאסי, אשר משתמש בכל האלמנטים הדרושים להעביר את אווירת הפשע והפחד, החל במוזיקה מתאימה, גינוני עבריינים, כחלק מעלילת הסרט וגם דרך התאורה והאווירה הקודרת, אשר מתבטאת היטב דרך משחקי אור וצל, בין האח הפושע לבין האח, שבחר בדרך השנייה, אך נותרו בו שיירים של נאמנות לדרך המשפחה.


(כן יהיה דם...)

מעבר לסיפור האמיתי והמדהים של שמיכת ההגנה שסיפקה הבולשת לפשע המאורגן, בחסות התעדוף שלהם, אין מדובר ביצירה יוצאת דופן, ששוברת את כללי ז'אנר סרטי העבריינים או כזו שטרם נתקלנו בה עד כה. אך עם זאת ולמרות הכל, נראה כי העלילה והסיפור הופכים להיות שוליים ומשמשים כנר לרגליו של הגיבור האמיתי של הסרט וכפלטפורמה עבור מר דפ המתקמבק, שמוכיח שעודנו רלוונטי ועדיין היה מוקדם מדי להספיד את קריירתו.