"שובר את הכלים": כל כלי, כלי...

כנראה שטובי מגווייר נידון, לעד, לגלם את הילד החנון, בווריאנטים שונים; בין אם פיטר פארקר המוכה, שהופך לספיידרמן המכה, ניק קאראווי, הצופה מהצד, הסייד קיק והנרייטור העדין מ"גטסבי הגדול" ואפילו הומר וולס מ"תקנות בית השיכר", עתיק היומין. אחד התפקידים הטובים ביותר שלו, אם לא הטוב שבהם, היה דווקא ב"אחים", כאשר חבר לג'ייק ג'ילנהול, השיל את שלשלאות הנחנחיות וגילם את קפטן סם קייהיל, חייל הנושא עימו צלקות מלחמה ושבי באפגניסטן.

הפעם מגווייר הולך ומשלב אלמנטים ונדבכים מכל אחד מהסרטים הללו ומפיח חיים בדמותו החולה עד כדי טירוף וגאוניות, של בובי פישר, השחמטאי הגאון. הבעיה הגדולה, מראש וטמונה בסרט, שהגיבור שלו הוא שחמטאי, היא מה יכול להפנט צופים בסרט, שהנושא המרכזי שלו שחמט? מרבית המשחקים מתבצעים בפארק או בחדר שקט, מהספרייה העירונית והגיבורים הם גיבורי העידן החדש: החנונים. בסרט על שחמט, קרבות שחמט וגיבורי שחמט, מעניקים פרס, ביציאה מאולם הקולנוע, למי שלא נתפס ישן, אפילו לשנייה אחת.

הדרך אל האושר עוברת דרך אלמנטים שיזכירו לכם את מהלכי הכתיבה על החלון והדמיון החזותי המתמטיקאי של ראסל קרואו ב"נפלאות התבונה". הפעם, הגיבור מדמה את המהלכים השחמטאים בדמיון מודרך על לוח השחמט וגם מחוצה לו והוא כנראה מהילדים הבודדים בעולם שמתבעס, לא כי לקחו לו צעצוע, אלא בגלל שחטף "מט" וכחלק מגינוני הגאונות והפסיכוזה המוקדמת הוא גם מוצא את עצמו גוער באמו על כך שהיא מפריעה לו ללמוד שחמט בגלל שהיא מקיימת יחסי מין רועשים.


(בלי להזכיר את המילה אהבה. צילום: מתוך הסרט)

הסרט הולך על פי תבנית של דרמות ספורט, אבל הדימיון הוא בתבנית בלבד. על אף שהשחמט נכלל בקטגוריות תחרתויות, הענף ואי לכך גם הסרט הנוכחי, לא דומים בכלום, מבחינת התוכן. פישר אומנם מאמץ לעצמו התנהגות רוקסטארית, יהירה ושחצנית, משל הוא היה מוחמד עלי, לפני קרבותיו הגדולים או בכלל, אבל אי אפשר להשוות בין קרבות האגרוף הסופר דרמטיים לבין השעמומון המשמים שהוא קרב המוחות בין שני השחמטאים ומה לעשות? בשביל לייצר דרמה בסרט על "קרבות" שחמט, צריך לייצר יותר דרמה מסביב ואת זה עשה פישר היטב.

האישיות המורכבת שהייתה מנת חלקו של השחמטאי הגאון וביחד עם המלחמה הקרה, אשר התחוללה באותה התקופה, נתנו את הצבע והעניין שהסרט חסר במהלך הקרבות, אשר אמורים להיות במרכז ובשיאו של הסרט. ארצות הברית בעידן שבו וויאטנאם היא פצע מגליד והמלחמה הקרה מרחפת בכל פינה, הייתה חייבת חיזוקים, עידודים וגיבור שיישא אותה על כפיים. לצערה ולשמחתה של האומה האמריקאית, היה זה גאון השחמט, שהצליח להפיח חיים בסביבה שמורכבת משני מתחרים, שתי כיסאות, שולחן, שעון עצר וכמובן לוח המשחק וכליו.

שוב אנו נתקלים ב"דרמת ספורט" שהספורט מהול בפוליטיקה ואחד הקרבות, בין המדינות, נערך דרך נציג אחד מכל מדינה, שאינו לוחם בעל רובה וקסדה. למרות ששני הנציגים של שתי האומות הם כלים בידי האומה, הם עדיין דואגים יותר לאגו ולפרנסה של עצמם והמאבק בין השניים, הוא אומנם חוצה יבשות, גבולות ומעריצים, אבל לא אצל גיבורי קרב השחמט הגדול, שדואגים בעיקר לנצח עבור עצמם. רפרנס קטן למצב ארצנו הקטנטונת, אשר משוועת לגיבור ספורטיבי, שירים את המורל הלאומי. ממש נשמע, נראה ומזכיר את נבחרת ישראל בכדורגל, רק הפוך, גוטמן, הפוך!


(איזה קהל אמור להשתלהב מהסיטואציה הזו?. צילום: מתוך הסרט)

וכמו בכל הדרמות הגדולות על גאונים, גם כאן הבחור שלנו יורד מהפסים, כחלק מהיותו גאון. מפתח פארנאנויות, בטוח שמאזינים לו/מרגלים אחריו/רודפים אותו וכל עוד הוא גיבור האומה הכל בסדר, אבל לא בטוח שהיו רוצים לעשות סרט עלילתי על השורות האחרונות, אשר עולות לקראת תום הסרט. בעידן שאחרי הגאונות והיותו נציג אמריקה בזמן המלחמה הקרה, דעיכתו של בובי פישר יכולה להיכנס לתת ז'אנר דרמטי שונה לגמרי. השחקנים עושים את עבודתם נאמנה; טובי מגווייר בתפקיד שני מורכב בחייו, אחרי "אחים", עושה קולות של משוגע ונותן דרור למשחקו, על מנת להציג את טירופו, ההולך ומשתלט, של גאון השחמט.

הגדילה מחלקת האיפור לייצר למגווייר שומות על הפנים, על מנת להתאים בצורה אותו באופן המדויק ביותר לפישר האמיתי, מעבר למשחק. ליב שרייבר בתפקיד ספאסקי, הנמסיס הקול והמסובסד היטב. שרירי מדי ומרשים מדי מבחינה פיזית, בשביל להיות שחמטאי, אבל עושה מבטא רוסי לא נוראי במיוחד, על מנת להוציא את המקסימום בתפקיד של בחור רוסי שאינו באמת רוסי. רובין רייט המתבגרת בתפקיד קטן, עצוב וטוב וגם פיטר סארסגארד המדוכדך, מצוין ומשתתף באחת הסצנות המיותרות ביותר, כאשר הוא ומגווייר מבצעים משחק שחמט מונחה זיכרון ודימיון בראש, נראה ומרגיש לא הכי אמין ודי מאולץ.


(כל נקודה במקום הנכון. צילום: מתוך הסרט)

אדוארד זוויק, במאי הסרט וזוכה האוסקר ("טראפיק"), מיטיב למקסם את כל מה שאפשר מהדרמה השחמטאית הזו, כאשר הוא מבליט את דמות הגיבור, אל מעל העלילה שברקע. אחת הבעיות המרכזיות בסרטים אודות מקרים אמיתיים, היא שבשלב מסוים הם פשוט לא יודעים את הגבול בין עניין לטרחנות ו... כן, לראות משחק שחמט זה מרדים. מה לעשות? מה שמחבר באופן אוטומטי לפינת "כמה מרחנו את הסרט שלנו והאם הגענו לשעתיים?". כן הגעתם לשעתיים, דפקתם שעון והגיע הזמן שתתחילו לחתוך קצת.

סרט שעושה עבודה מצוינת בסיפור האישי של בובי פישר, של אומה שלמה שנשענה עליו בתור המוראליסט הלאומי וגם אי אפשר לשכוח את התקשורת, אשר הזינה את טירופו ביחד, בתור חלק משירות המוראל הלאומי ועל העובדה שהגיע לטופ של חייו, מוקדם מדי. משחקי השחמט הם הדברים האחרונים שתחפשו לראות בקולנוע, אבל את סיפורו של בובי פישר, מעבר למשחק השחמט לא תרצו לפספס. ואולי תצבוט לכם את הלב ההבנה, שאחרי השיא המורחב והמתועד, את הבור שאליו נופלים, אפשר לסכם רק בכמה מילים יבשות.