"אני יורקת על הקבר שלך": ירקנית קטלנית

בשנת 1978 יצא סרט הנקמה עם השם הלא שגרתי ומלא העצבים "אני יורקת על הקבר שלך", אשר היה מוכר גם כ"יומה של האישה", הבמאי, מאיר זרחי, ישראלי לשעבר, הביא אל הצלחת המדממת מותחן אונס ונקמה, כמעט פורנוגרפי, שהתגובות עליו היו רעות, עד מרושעות, שטענו שהוא אחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים, קיצוני ונצלני ומבוסס על מיזוגיניה.

והרי זה פלא, כמעט 40 שנים אחרי יציאת הסרט המקורי, זרחי ממשיך להפיק ולהיות מעורב ביציאת הסרט השלישי בטרילוגיית רימייק מחודשת, כאשר הסרט השני בסדרה מוגדר כסרט המשך לסרט המקורי משנת 78' ואילו הראשון והשלישי בסדרה קשורים זה לזה (השלישי הוא המשך כמעט ישיר לסרט הראשון).


(ממש לא כפר נופש פה)

הסרט המקורי של זרחי סיפר על בחורה צעירה, אותה גילמה קמיל קיטון ואם שם המשפחה מצלצל מוכר, הרי שזה בגלל שהיא קשורה קשר ישיר לקיטון המיתולוגי, באסטר קיטון והיא נכדתו של הקומיקאי, השחקן והבמאי של הסרטים האילמים מתחילת המאה שעברה.

הזריחה של קיטון, שנת 1978:
קיטון הצעירה גילמה סופרת צעירה, שנסעה לנופש, לעיירה קטנה ומנסה לכתוב ספר ונאנסת באכזריות על ידי קבוצה חולנית, בני העיירה המקומית. האונס מבוצע על ידי ארבעה מטורפים והוא נמשך כמעט רבע מאורך הסרט וארך 25 דקות, לפרקים ואף נחשב לאונס הממושך ביותר בהיסטוריה הקולנועית. הצעירה אוספת את איבריה, או מה שנותר מהם, ויוצאת למסע נקמה חולני, מפורט ומעמיק, אשר כולל כריתת איברי מין, תליות על חבל ושאר גירזונים המשולבים במין מתעתע, כפי שגם תספר, הלאה, טרילוגיית הרימייק.

וכך, אחרי השמצות של מבקרים, ציבור צופים ושאר הקולות שנשמעו, הלכה ודעכה הסערה, הסרט הפך לקאלט מסוגת האימה-נקמה אמריקאי ושלושת הסרטים שבאו אחריו ניסו לשחזר את העוצמות שלו, שכיום עדיין אפקטיביות, בצפייה מחודשת.


(שמישהו יביא לי מגבת, בבקשה)

רק במחלקת האפקטים הוויזואליים ישנו שדרוג אלים, מתקופת הסרט המקורי לימינו אנו, בעיקר כאשר אנו מצויים בתקופה שבה אלימות ברוטאלית וגראפית, שמציגים סרטי הקולנוע מז'אנר האימה והנקמה, היא עניין רגיל וכזה המצריך גלונים אדומים של דם מזויף וצילומים אמיתיים ככל האפשר, על מנת לייצר את אותו האפקט האלים ביותר עבור הצופים, תאווי הדם והנקמה.

תחילת הרימייק, שנת 2010:
הסרט הראשון היווה רימייק לסיפור המקורי של זרחי והוא היה פשוט אדיר, עוצמתי וכוחני וחוקי הז'אנרים התהפכו, כידוע, מנוסחת סרטי אימה הרגילים והסרט הופך להיות סרט הנקמה האולטימטיבי. "הנערה האחרונה" נותרה בתפקידה, בתור השורדת האחרונה. תפקידה בתור הנערה האחרונה, מסתיים באמצע הסרט ומאותה הנקודה היא הופכת למפלצת עצמה.

מאותה הנקודה הצופים, הצעירים יחסית, שלא גדלו על הקאלט הזוועתי של זרחי, משחזרים הצלחות אימתיות,חולניות כמו "המסור" ו"הוסטל" שדרכו במקומות הללו בעבר. המשחק מצוין, הבימוי מטריד והעלילה פשוטה, לכאורה, אבל נהדרת ולמעשה תופסת מקום ומשתלטת על העניינים.


(רק תגידי אם את אוהבת את זה)

ג'ניפר (שרה באטלר) היא סופרת צעירה שנוסעת לבקתה על מנת לקבל מוזה ולכתוב את ספרה הבא, כמו בכל סרטי האימה הקלאסיים היא נתקלת בחבורה רד-נקס שמחפשים קצת כיף שאמנם מצליחים לכייף בדרכם החולנית אבל עד לנקודה מסוימת שם החולניות מקבלת טוויסט נוסף. הסרט מביע, כחלק מהרעיון, ייאוש מהחוק (בעיקר שאחד האנסים הוא שוטר), מהעוני וממעמד נמוך שמחפש ריגושים שאסור לחפש.

כל זאת אינו תירוץ למעשים מטונפים שכאלה וכל אותם דברים מביאים את הסופרת להישיר מבט ולאחר שנענשה כמיטב ז'אנרי המשספים היא יוצאת לנקמה בצורה מעוררת יראה מצידו השני של המתרס.


(אפילו את ישו לא השפילו ככה)

סרט פשוט חולני, שנכנס לטופ סרטי הנקמה האמריקאים המודרניים, בגלל העוצמות ולמרות חורים בעלילה (מאיפה בחורה אוזרת כוחות ומארגנת רצח המוני מתוכנן ומחושב לעילא ועילא) אבל אין בזה, אלא פגם קטן על מנת לשבש מעט את ההנאה מהז'אנר ומהפלצות שהסרט הזה מעורר. הסרט מרגיש כמו אגרופים מרובים בבטן ולראש והדרך לשינה עריבה תהיה קשה יותר, מאחר וסטיב ר.מונרו, הבמאי, מנסה למנוע מהצופה, אשר יושב מזועזע בכל חלקי הסרט ומנסה להבין מה הוא ראה כאן עכשיו.

סרט שהוא חובה לחובבי הז'אנר ולאנשים חולניים שמצליחים להפיק הנאה מסוימת מהתוכן הזה. וכמו שקודמו היה מיועד לקהל יעד מצומצם למדי, גם גם החידוש הנהדר שלו, שאף מתעלה עליו, בזכות אמצעים טכנולוגיים, שעוזרים להגיע לתוצאות גראפיות ועוצמתיות יותר.

קפיצה נקמנית לאירופה, שנת 2013:
בעוד הסרט הראשון היה סאדיסטי, חולני ונהדר עד מאוד. השני כבר התחיל בדפיציט, כאשר זרחי ומונרו, התחילו להשתמש בשחקנים ממוצא סרבי/ מונטנגרי/קרואטי/ או סובייטי גרוע כלשהו. אבל אי שם, שהעלילה עם השחקנים הגרועים הללו הלכה והגיעה לשלביה המכוננים, הסאדיסטיים והנקמניים, אז או אז, אפשר לחזור ולהנות את ההנאה הפרימיטיבית מהסרט.

לומר שזו אומנות יהיה קצת מוגזם, אבל יש בזה משהו קצת יותר מסרט אימה רגיל - אין בו אימה, זה סרט נקמה קלאסי. הנערה האחרונה חוזרת לסיבוב ב' - מוכנה ואת המנה הראשונה כבר קיבלנו בראשון.


(גם באירופה אין פראייריות)

הפעם זה היה קצת פחות הארד קור למרות שהיו קטעים שלא יישכחו, זה כבר חלק ב' - הופך להיות צפוי ולפרקים מעורר רחמים. הכל, כאמור, עד שהגברת המוכה/חבולה /אנוסה שרה... והיא שרה חזק מאוד ובצרחות מזוויעות. היה לה גם גוף יפה, בשלבים מסוימים, אבל זה כוסה בכל מיני... בקיצור. הסרט השני ממשיך להיות מיועד לקהל יעד מאוד מסוים וחולני, אולי גם לאירופאים, שבזו ליצירה האמריקאית מסוף שנות השבעים והרימייק שלה, שלוש שנים לפני הסרט הנוכחי, אבל הסך הכל נתן את מה שצופה ממנו.

זה שיר פרידה? סיקוול לראשון ואריזת טרילוגייה במתנה, שנת 2015:
אותה גברת בשינוי אדרת, אם כבר משכו שני סרטים, אז למה לא להגיע לשלישי גם כן? שרה באטלר חוזרת לסיבוב שני, אחרי הקטיעה הלא קשורה לכלום של הסרט השני, העלילה, כביכול, ממשיכה. הסרט הראשון באמת היה טוב, ברוטאליות ללא הפסקה, מכל צד ונקמה מושלמת, אבל אחרי הפעם הראשונה שבה הנקמה מתופצצת על מי שראוי שתתפוצץ, השאר מגיעים בגדר חיקוי די חלש.

הסרט הנוכחי הוא כבר לא סרט נקמה קלאסי ואף לא הולך בתבנית שלו, כמו הסרט הראשון ואף הסרט השני. הסרט הזה הולך לפי דפוס סיקוולי, שפשוט שואל את הטראומה של הסרט הראשון ומשתמש בטראומות של אנשים אחרים, קרי קבוצת התמיכה של הנאנסות, אליה הולכת הגיבורה הראשית. החלק הראשון של הסרט, בו בדרך כלל פגשנו קורבן, במלוא מובן המילה, הפעם מלא בגישושים, סיפורי רקע וסיבות ותירוצים מכמה מקומות למה להיות נוקם.


(מי קרא לישו?)

שוב אותה האכזבה מרשויות החוק, אשר לא מצליחות לשים את הידיים על אנסים, שדווקא כן מצליחים לשים את הידיים על מי שלא צריך בכל פעם מחדש ולא נענשים. הפעם השוטר המקומי איננו אנס, אבל הוא די אימפוטנט, בכל הנוגע לכליאת האנש/סים הרצויים. הסרט נראה יותר מתאים, בבחינת דרכו, להיות סיפור רקע לגיבור קומיקס ומי יודע, אולי בהשראת התקופה והעובדה שכל סוגי גיבורי העל כבר תפוסים, יפנו לג'ניפר הילס, שתיקרא "גבעות" (הילס, כאילו דה...), תעטה חליפת עור צמודה, אדומה ותצטייד במגוון סכיני מטבח, על מנת לגונן על נשים במצוקה ולאסוף שרשרת של פינים, אותה תענוד סביב צווארה. נשמע דימיוני? תנו להוליווד קצת זמן והם יגיעו גם לזה...


(מי יכול לנחש לאן זה הולך להיכנס?)

כעת, הוכרז לא מזמן (לפי IMDB לפחות) על תכנונו של זרחי לשוב לעמדת במאי/מפיק פעם נוספת באותו הז'אנר ואף באותה השם, רק עם התוספת דז'ה-וו. הסיפור החדש יחזיר את ג'ניפר הילס לעמדת הגיבורה הראשית (לא ברור עדיין מה יהיה הקאסט, בקושי תסריט יש) ובו היא כותבת ספר נמכר, אשר מתאר את האונס, לקיחת החוק לידיה והשתתפותה במשפט, שנוי במחלוקת, במסגרתו היא יוצאת זכאית, למרות כהונתה כנאנסת, שופטת ותליינית באותו סופ"ש בעיירת הנופש.


(חכו... חכו... אני עוד אחזור)

הטוויסט שהסרט יציע, יכניס את קרוביהם של "קורבנותיה" של הילס והם הפעם יהיו אלו שמבקשים את הנקמה ומתעתדים לבצע יריקות מרובות על הקבר שלה. בקיצור, נראה ונשמע כמו ליחה, אשר עולה ממעמקי הגרון; ג'ניפר הילס תחזור לעמדת היורקת הסדרתית וזרחי לא יסתפק בסגירת טרילוגיית הרימייק וימשיך למחוזות המופרכים של סרטי המשך בלתי פוסקים.