"קרימזון פיק": פסגת הארגמן של דל טורו

לפני חודש וטיפה, דל טורו אחר (בניסיו) גנב את ההצגה עם משחק עוכר שלווה בדרמת הפשע המותחת של דניס ווילנב, "סיקאריו". היום משתחרר לאקרנים סרט, שהכוכב בו הוא דל טורו, אבל הוא יושב מהצד השני של המצלמה, חבוי אל הכלים ובעיקר שולט במלאכת הבימוי ומעניק לצופים משהו לזכור ולקחת הביתה.

גיירמו דל טורו ידוע בבימוי סרטים טובים ואף מצוינים, מלאי צבע ותשוקה רבה לפנטסטי, המרשים, בעיקר מבחינה וויזואלית. ההצלחה הגדולה ביותר שלו, בעשורים האחרונים, בתפקיד הבמאי, הייתה "המבוך של פאן", מאז הוא הוציא עוד סרטים טובים (בכיסא הבמאי) אך לא כאלו שנחקקו (צמד סרטי "הלבוי", "פסיפיק רים" וההמשך שלו בדרך וכדומה) בפילמוגרפיה העמוסה שלו.


("ואני צריך שתהיי הביץ' האולטימטיבית" - גיירמו דל טורו מדריך. צילום: גטי אימג')

בתור מפיק וכותב הוא היה אחראי על סרטים טובים נוספים כמו טרילוגיית ה"הוביט" וגם "מאמה", סרט האימה המצוין, אשר ממנו סחב את ג'סיקה צ'סטיין המופלאה. הפעם דל טורו לקח הפסקה ארוכה למדי, על מנת לתת דרור לכל החלקים, אשר מרכיבים את הפאזל של תפקידו בתור כותב/מפיק/במאי ויצק את כל הטוב שבו אל תוך מותחן, רומנטי תקופתי משובח, עם לא מעט אלמנטים של אימה, סרט שהוא מעין פסיפס של איכות בכל פרמטר עליו ניתן לחשוב.

מלאכת הבימוי והעריכה מדויקות ומהוקצעות, הצילום מושלם והסצנות קלאסיות, לטכנולוגיות Imax ובכלל. הסיפור הוא חלק משני למדי, אבל כתוב בצורה מופתית ולפי חוקי הז'אנר, האימה משולבת באופן, שלא משתלט על הסרט וכאשר היא משולבת היא מגיחה בדיוק בזמן, לאחר בנייה שקדנית, שתאפשר לסדרת שוטים מסוימים לתת את המהלומה הדרושה לליבו של הצופה החרד.

אחד הדברים המרשימים ביותר שעשה דל טורו בבניית הטירה הקודרת והקריפית של קרימזון פיק, הוא השילוב הנהדר של הצבעים השולטים בסרט: שחור, לבן וכמובן אדום-ארגמן. אדום זועק של דם וארגמן, שקורא, כמעט מלחש באימה מהפנטת. הצבע השחור הוא פחות דומיננטי ומהלך כרקע עלילתי לסביבה הקודרת ומייצג באופן נפלא את הלך רוחו של הסרט; החל מהבגדים, דרך מבנים וכמובן אפלוליות הלילה ומזג האוויר הקודר, אשר במהלכו גם משתלב הצבע הלבן, הטהור, אך המוכתם.


(חמש דקות יוצאת מהאמבטיה. צילום: יח"צ)

הלבן של הסרט מגיע בעיקר עם השלג, חודר הגג של הטירה האפלולית ומגיע גם בשמלתה, ההולכת ומוכתמת של גיבורת הסרט, אדית' קושלינג, המגולמת בצורה פשוט פנטסטית על ידי מיה וואסיקובסקה כתומת השיער, אחת השחקניות האיכותיות והעולות בהוליווד. מעל שני הצבעים הללו שולט, באופן די מוחלט האדום וקרוב משפחתו החושני, הארגמן.

דל טורו משלב באופן פשוט נפלא את שני הצבעים, כאשר כבר אי אפשר להבחין בהבדלים שבין הדם האדום לבין החימר הארגמני והשיא של האדמומיות נוצק באופן פנטסטי אל תוך רוחות הרפאים המעוותות והצבועות ארגמן עד כדי פלצות. בחזרה שוב לדומיננטיות שונה לגמרי של הצבע השחור, במחלקה שונה לגמרי; מחלקת המשחק. ג'סיקה צ'סטיין המירה את כתום שיערה בשחור עמוק ומשאירה אבק לשאר השחקנים ברמת משחק אחרת לגמרי. אין ספק שהיא פשוט גורמת לשאר הקאסט, האיכותי ממילא, לשמש לה תפאורה, בעודה מהפנטת בתצוגת משחק עוצמתית וגונבת כל בכורה אפשרית לשאר הצוות.


(וואלה, לא רואים כלום. צילום: יח"צ)

הג'ינג'ית של הסרט והגיבורה הראשית שלו היא ללא ספק הפולניה העדינה, אבל בעוד וואסיקובסקה מקבלת את הבכורה של הג'ינג'ר, צ'סטיין שולטת בכל מבע אפשרי בפניה ובמצבי רוחה ואם שאר התפקידים של השחקנים המכוננים בסרט ברורים ולא מתפתחי יתר על המידה, התפקיד של צ'סטיין הוא פשוט יוצא דופן, עגול ומושלם.

יש בה הכל מהכל: כעס מוקצן, מלודרמה, אדישות וקור רוח - בקיצור תצוגת משחק מושלמת ומהפנטת של אחת הטובות שיש להוליווד להציע כיום. השילוב בין דל טורו, צ'סטיין והצבע השחור של שערה, נדמה כי עושה טוב לכל הנוכחים (גם ב"מאמא" הג'ינג'ית צבעה לשחור) והסרט הנוכחי רק מרוויח קפיצת מדרגה של השחקנית המוכשרת הזו.

הסיפור, מבחינת עלילתית, איננו יוצא דופן: סופרת צעירה ובת לאחד מעמודי התווך בקהילת העיר, רוצה לפרוץ קדימה בתחום הכתיבה ולהתפתח, בשביל זה היא צריכה לנפץ תקרת זכוכית נשית. בדרך מגיע העירה איש אצולה עם תואר "ברונט" מפוקפק (שהאמת נשמע נשי, בזכות הסיומת שלו) וגורם לפמינסטית המובהקת לאבד את אחרון עקרונותיה לאט ובזהירות.


(יש לך עשרה שקלים? אני צריך להגיע לבאר שבע... צילום: מתוך הסרט)

התמהיל של העל טבעי עם הסיפור עצמו מדוד באופן מדויק וכזה שלא נראה מוגזם ומפוקפק וההופעה של רוחות הרפאים בחייה של אדית' משולבת היטב בעלילה וכאמור, נעשה באופן מהודק בזכות עבודת עריכה ובימוי מהוקצעת. אדית' עוברת מהעיר לכפר; מהרועש לחורק ולתוך בית שזקוק לקצת (לא... להרבה!) אהבה. כמות החריקות והתזוזות, של העץ והצינורות, בבית יכולות להחליף צוות שיפוצים שלם ולבצע את עבודת השיפוץ של הבית לבד, אבל הם מעדיפים לשמר את האווירה המלחיצה במקומה, בתוך הבית ובליבה של הגיבורה.

השילוב של אפקטים פייד אין/אאוט עם זום אין/אאוט (העיגול הזה שהולך, מתהדק ונועל סצנות וסיקוונסים או פותח אותם מחדש) שמורים וזכורים בעיקר מימי צ'ארלי צ'אפלין וסרטים קלאסיים בשחור לבן. דל טורו, באקט סופר קלאסי, מעניק חיים מחודשים לעיגול השובב ועושה זאת באופן מעורר כבוד, כאשר מייצר הומאז' לסרטי אימה קלאסיים בעבר הקולנועי.

מעבר לזה ואם מדובר באקטים השמורים לקאלסיקות, מסך הקולנוע העצום של Imax מאפשר לסצנת הנשיקה הראשונה, בין טום הידלסטון למיה וואסיקובסקה, להפוך לשחזור הומאז'י של קלאסיקות רומנטיות (באופן אישי, הזכיר את "חלף עם הרוח"), כאשר המסך פשוט מתמלא בשחקנים עצמם והתאורה המושלמת בגבם. קלאסיקה בהתהוות, כבר אמרנו? מעבר לתאורה, הצבעים, המשחק ועבודת הבימוי המושחזת, אי אפשר להתעלם מתפאורה מושלמת, הכוללת בתוכה את שלל התלבושות התקופתיות, אשר משחזרות את הלך הרוח התקופתי, ביחד עם שלל האלמנטים הטכניים והקולנועיים.


(כל כך יפים, שבא להקיא. צילום: יח"צ)

מעבר לוואסיקובסקה וצ'סטיין, הג'ינג'יות הנהדרות, הידלסטון משיל את שאריות "לוקי", אח של... (ת'ור, נו באמת!) בתפקיד מצוין, מכובד וקצת יותר מורכב משל עמיתו, הגבר השני, בתפקיד המשני: צ'רלי הונאם. הונאם שיתף פעולה עם דל טורו, ב"פסיפיק רים" ונראה כל כך שונה מכל תפקיד שעשה בעבר, עוד נקודה לזכות השחקן הוורסטילי הזה, שלא מאכזב, גם בתפקיד קטן יחסית, בסרט הנוכחי.

גיירמו דל טורו מתאים את הקולנוע שלו, בשילוב הטכנולוגיה שבידיו, על מנת לייצר אומנות לשמה, קלאסיקה, אשר מצדיעה לקלאסיקות קאלט לפניה. ואי אפשר בלי המשפט שייחקק בראשו של כל צופה בסרט מעתה והלאה: Beware Of Crimson Peak, ייתכן שבתוך חודש או שניים הוא יהיה שגור בפי כל חובב קולנוע, לשנה הקרובה, לפחות. בעזרת הצוות, אשר נבחר בקפידה, אי אפשר לחשוב על התכה מוצלחת יותר על מנת לתרגם את רומן הרוחות הזה באופן מושלם יותר עבור המדיום הקולנועי ואת כל הנ"ל מגשים הפנטזיונר הקולנועי הזה באופן מושלם, מאפס עד מאה.