"האיש האחרון": משלושה יוצא אחד

בעולם פוסט אפוקליפטי, שלא ברור כל כל טיבה של האפוקליפסה או שפשוט החליקו את זה ברגע של פיהוק, מוצאת את עצמה אן, חוואית וביתו (לשעבר) של מטיף או כומר כלשהו, נאבקת על הישרדותה בעיירה שלווה, בה היא השורדת האחרונה. המאבק על הישרדות מעולם לא נראה טוב יותר, כאשר היא חיה בשפע יחסי, ומחזיקה בחווה גדולה, סופר ליד הבית ואגם צחיח לשחות בו במגוון צורות וללא בגדים (הלוואי).

הכל טוב ויפה, אבל די משעמם לאכול את כל ארוחות הערב לבד. לכן, נשלח לה משמיים או נכון יותר מתחת לאדמה, מדען מבריק, לארח לה חברה ולספק לה סיבה נוספת להתאמץ ולקום בהנץ החמה. גם הארוחות כבר לא בודדות ואפילו צריך להתלבש בצורה סבירה, כי יש מי שמסתכל.

הצמד המתהווה מתחיל לפתח יחסים, איך לא? והעלילה הולכת ומזכירה את עלילת הסדרה ״האדם האחרון על כדור הארץ״ (אולי נתנה השראה גם לשם של המפיצים המקומיים), רק שבמקום קומדיה, ישנו דרמה איטית ודי מתישה, שיוצקת תכנים סימבוליים דתיים אל תוך העולם הקטן והמצומצם בו חיים השניים. בשביל להפוך את הסרט דומה יותר ויותר עבור צופי הסדרה הקומית, נכנס לתמונה גבר נוסף (בשונה מהאישה שנכנסה לסדרה), הגבר נראה טוב כמובן ואיך אפשר בלי אן-דן-דינו, בסופו הגברת תצטרך לבחור מי הוא החביב עליה.


(מי שפוגע בציפור, מקבל את הביס הראשון. צילום: גטי אימג'בנק)

בין לבין, ישנם לבטים גדולים, האם להיפרד מסמלים וסממנים דתיים ונוסטלגיים, מובהקים, עבור סיכוי נוסף להארכת הישרדות והעניין נכנס לשלל פרשנויות; לגבי תרומתה של הכנסייה עבור השורדים וכיצד היא נראית עבורם בשני גלגוליה, כחומר גרידא וחבל הצלה או כמבנה קדוש עם משמעות רגשית ודתית. מעבר למשולש הרומנטי ההולך, נבנה ומתפרק, ישנה דרמה מרובה, אבל עניין מועט.

צ׳יטוול אג׳יופור, שרק לפני שבועיים עלה עם שובר הקופות של דיימון ורידלי סקוט, בתפקיד משני יחסית, עולה שוב והפעם בתפקיד ראשי, המתחלק בין שלושה שחקנים מובילים בהוליווד. זוכה האוסקר הטרי, יחסית, הוא הבכיר בין השלושה והוא לא מאכזב עם תצוגת משחק אמינה וטובה. מאחוריו, עולה ועולה לה מרגו רובי היפיפייה ומצליחה להכניס סקס אפיל, גם כאשר היא לא אמורה לשדר זאת. הצלע השלישית היא כריס פיין, אשר די דורך במקום בשנים האחרונות ושני השחקנים הללו גם יוצרים בעיות אמינות קשות לסרט, כאשר שניים מתוך שלושה שורדים נראים כאילו נבעטו מקטלוג של הליין החדש מבגדי המעצבים, טרום האפוקליפסה.


(הסיאנס האחרון שלי השמיד חצי עולם, בטוחים לגבי זה?. צילום: גטי אימג'בנק)

בפינת "כיצד עיוותו המפיצים המקומיים את שם הסרט" אין חדש וכמעט שאין קשר בין שני השמות, אבל הפעם, מילה לטובת המתרגמים המקומיים; היה צריך להיות בעל מוח מעוות במיוחד בשביל לתרגם את שם הסרט אחד לאחד. "האיש האחרון" עוד נשמע יחסית זורם לעלילה, כאשר איש אחד מתחרה על לב האישה האחרונה ועוד אחד נכנס באמצע ומנסה להיות האחרון בעצמו, בליבה ועל פני כדור הארץ.

השם המקורי מתייחס, כנראה, לאות Z שהיא האחרונה באלפבית האנגלי ומייצגת את השורדים (או השורד, לפי השם ה״עברי״) ולא תמצאו בסרט את זכריה, התימני האחרון מעל גיל 100 בראש העין. נדמה כי הפעם זכריה, לא במפתיע, מיוחס לנביא זכריה, אשר חלק מנבואותיו נגעו בדבר אחרית הימים, שהוא הנושא הנידון בסרט הנוכחי. לפי ספר זכריה ישנה גם בקשה או הטפה לחזרה בתשובה והנושא מוזכר בדרך אגב, בסרט, שבו מבנה הכנסייה של אביה של אן, הופך להיות סמל, כאמור בין אמונה, נוסטלגיה וסימבוליזם דתי, לישועה רציונאלית, אשר מנסה להיות מתורצת, בחלק מהזמן, כפרשנות לדבריו של האל ונציגיו עליי אדמות.


(שזכריה הגיע לתימן, הכל היה ירוק. צילום: גטי אימג'בנק)

בסך הכל סרט לא רע, אבל קשה גם להגיד שהוא מעורר מחשבה יתר על המידה או שהוא שונה, בקונספט שלו, מסרטי אפוקליפסה מהורהרים. השילוש (הלא כל כך קדוש) של השחקנים המובילים והניסיון לייצר מלודרמה, עקב אהבה או רצון למימוש זוגיות כלשהי (מעבר להישרדות) מתגלה כמעיק, יותר מאשר מרתק או מעניין.