"הרוע שבפנים 3": רק בשביל המעריצים

סוד קטן; פעם כתב זה לא אהב סרטי אימה, למעשה ממש שנא אותם. הניסיונות להפחיד לא עבדו עלי וגם אם הם צלחו, עדיין לא ממש הבנתי איך בדיוק זה מבדר כשאתה מחכה סרט שלם שירצחו את כל הדמויות. במהלך 2010 יצא סרט אחד שהפך אותי לחובב אימה מושבע - "הרוע שבפנים".

ספוילר לפניך! אלה לא היו הניסיונות להפחיד, גם לא מדובר באפקטים שלא היו שורדים שנייה אצל ג'יימס קמרון או סטיבן שפילברג. זו העלילה, הדמויות, הדיאלוגים, הכול היה פשוט מפותח וגאוני. לא רציתי שהדמויות ימותו, לא רציתי שהסרט הזה ייגמר ובטח לא בטוויסט מפחיד כמו כל סרטי האימה. באיזו שהיא דרך לי וונל עשה את הבלתי אפשרי וכתב סיפור בסרט אימה שאני באמת אהבתי ובאמת ריתק אותי. כמובן שזה לא היה סיפור כל כך טוב אלמלא כל שנייה בו היא הפתעה משל עצמה וכל רגע אתה יכול לחשוש שהמוזיקה תיפסק ומיד תעלה בווליום לאור

כמובן שזה לא היה הסרט הכי מקורי האומנם מבחינת עלילה, כלומר בית עם רוחות ממש לא ראינו את זה. אבל הצורה שבה הוא נעשה עם בניית המתח והשהיית השוטים שיגרמו לצופה להחסיר פעימה עד לרגע שבו הוא חושב שנגמרת הסצנה נגמרת. אני לא שוכח את הבימוי הגאוני של ג'יימס וואן שהצליח להפוך רוחות שנראות כמו חייזרים ב"מלחמת הכוכבים פרק 1- אימת הפאנטום" (וכמו שאתם רואים גם לא החלקים הטובים) לדבר שיגיע אליכם בסיוטים בלילה. כל האימה והפחד שתוקפים את הסרט מתרחשים כשבאף שנייה בסרט לא רואים טיפת דם קטנה או שום אלמנט לאכזריות שהיה ביצירת מופת של וואן שהיא המסור. בדרך זו וואן גורם לצופה לחוש את הכול לבדו וגורם לנו לפתוח את הדמיון למחוזות שונים, ברור שזה גם משהו שעזר לו לא אחר ממפיק הסרט ובימאי "פעילות על טבעית" הישראלי- אורן פלי.


("גורם לנו לפתוח את הדמיון למחוזות שונים"- מתוך הסרט הראשון)

האלמנטים האלה עזרו לסרט הנ"ל ול"פעילות על טבעית" לקבוע סטנדרט חדש בז'אנר סרטי האימה של העשור הזה, הרבה יותר מהסרט השני שלא עשה כלום חוץ מלהראות את כישורי המשחק הרבים של פטריק ווילסון. טוב אני אולי קצת מגזים, היו לסרט הזה רגעים טובים והיה נחמד לחזור לעולם הרוחות המצמרר של וואן. מה שכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שוואן כן זלזל בסרט הזה, ככל הנראה בשביל להביא באותה שנה את "לזמן את הרוע" שהיה כמעט טוב כמו "הרוע שבפנים". ככל הנראה שמה שהם היו צריכים זה כן להשאיר את משפחת ___ לנפשם.

עדיין זה היה סרט מספיק טוב והכי חשוב מספיק מצליח (או יותר נכון מסרטי האימה הכי מצליחים בעולם) בשביל להוליד סיקוול. ג'יימס וואן בחר לביים את הסרט של הקריירה שלו-"מהיר ועצבני 7" ולהישאר על כיסא המפיק אם כי ישחק בהופעת אורח משעשעת ומפתיעה בתחילת הסרט. אבל יוצרי הסרט כן דאגו שהסרט יישאר 'בתוך המשפחה' כשהוא השאיר את הכיסא לשותפו הבלתי נפרד של וואן- לי וונל. הבן אדם המוכשר שכישרונו כולל כתיבה מצוינת עם 3 סרטי "המסור" הראשונים והיחידים עבורי וכמובן את סרטי "הרוע שבפנים" (שאותו מחשיב בתור הבייבי שלו) אם כי לא בדיוק בכישרון בצורת המשחק שלו אחרי ששיחק את אדם ב"מסור". אבל למרות כל הקריירה המפוארת שלו, זהו סרטו הראשון כבמאי.


("יוצרי הסרט כן דאגו שהסרט יישאר 'בתוך המשפחה'"- לי וונל)

כמו שזה בטח נשמע לכם, הנושא של הסרט הזה הוא משהו שמאוד רגיש אצלי. לכן קצת הוקל לי שלי וונל, שככותב לא יצא לו עדיין לאכזב אותי, עודכן בתור במאי מפני שממש לא רציתי שיהרסו את הסדרה הזו כמו שהשמידו את סרטי ה"מסור". לצערי הרב לא משנה כמה הסרט הצליח בארצות הברית, עדיין זה לא עזר למפיצים הישראליים להביא את הסרט לארץ (העיקר את "איביזה" אשרתם לאקרנים) אז את הסרט הזה הייתי חייב להוריד מהאינטרנט ולחבר את המחשב לטלוויזיה. רוקנתי את הבית שיהיה לבד וראיתי את הסרט ב1:00 בלילה כשאין קול והכול חשוך, כמו שצריך לראות פרק ב"הרוע שבפנים".

דבר ראשון בסרט השלישי היה שלמזלי הם למדו להניח למשפחת למברט לנפשם ועברו למשפחת ברנר בסרט שהוא 100% פריקוול לאירועי הסרט הראשון. אף-על-פי שהם משפחה הרבה פחות מעניינת ובעלת שחקנים בעלי הרבה הרבה פחות כישרון, הם עדיין מתאימים לסרט הראשון של וונל. מה שלי וונל עושה בסרט הזה הוא באמת להוכיח שעם כל הכבוד לג'יימס וואן, הוא זה שעומד בראש הפרנצ'ייז.

ההבטחה שלו הייתה שהוא ייצור את הסרט האלטרנטיבי ביותר בסדרה והוא אכן מקיים. הסרט הזה גורם לך לקפוא בכיסא במשך רגעי הפחד של הסרט, וזה לא רגעים של דקה או שתיים שמגיעות פעם בחצי שעה אלא סצנות של 6 דקות שמגיעות במקרה הטוב כל 6 דקות. אתה חושב באיזה שהוא שלב שזהו הכול מוגן ונגמרה הסצנה ואז פתאום מתחילה הסצנה הבאה שהיא יותר אלטרנטיבית ויותר מפחידה מהקודמת.


(הסרט האלטרנטיבי ביותר בסדרה - מתוך "הרוע שבפנים 3")

וונל מביים את הסרט הזה כמו שצריך בסדרה של "הרוע שבפנים", עם האלמנטים והעלילה המוכרת. הסאונד שנמצא על ווליום נמוך במהלך רוב הסרט ועולה כל פעם שקופצת רוח וכמובן המוזיקה המיושנת שעולה טון גם היא. השהיית השוטים שכתבתי עליהן שגורמות לך להידבק למסך. גם המחוות הכמעט ברורות לחלוטין לסרטי רוחות כגון "הטינה", "מגרש השדים", "סיוט ברחוב אלם" וגם הרבה לסרטי "הרוע שבפנים" הראשונים כולל סצנת סיום גאונית שתשאיר את המעריצים עם חיוך גדול על הפנים.

על הסצנה הראשונה שבה מבקרת ילדה מעצבנת בשם קווין את המנטורית אליס (לין שיין בתפקיד הטוב ביותר שנראה), ישר הם שאבו אותנו חזרה לעולם הזה וישר התחילו להקפיץ אותנו. אבל כאן גם נמצאת הבעיה בסרט שכן הפריעה לי-פיתוח העלילה. אני יודע שעלילה זה לא משהו שהרבה חובבי אימה מעניין אותם והאמת שלפעמים בצדק, אבל בגלל שהסרט הראשון פיתח את העלילה והדמויות כל בסובלנות וגרם לנו לא לרצות שהדמויות ימותו, זה כן גרם לי לרצות את זה בסרט השלישי שכמו שאמרנו מתחיל הכול מהתחלה.


(בתפקיד הטוב ביותר שראיתי אותה - לין שיין)

אבל זה לא מה שקורה כאן, בגלל הרצון של וונל להוכיח את עצמו בתור במאי ולהגיע ישר לקטע שבו הוא יפחיד את האנשים, הוא שוכח את הסובלנות וההתפתחות שהגיעה בסרט הראשון. התוצאה; משפחה שאתה לא רק רוצה שתמות, אתה רוצה שתסבול ואז תמות. כמו שאמרתי, יש את הגיבורה הראשית שזו קווין, ילדה מאוד מעצבנת שמייצגת את כל הטינאייג'ריות האלו אשר מעלות כל שנייה מהחיים שלהם לטוויטר ושונאת את כל העולם למרות שיש לה הכול. בשלב כלשהו אפילו אבא שלה מודה כמה התנהגותה מעצבנת. בנוסף לזה היא משוחקת ע"י סטפני סקוט שהייתי שולח אותה לטיי סימפקינס (דלטון מהסרט הראשון שהתקדם מאז ל"עולם היורה" ו"איירון מן 3") בשביל ללמוד איך לשחק ילד בסדרה הזו.

יש את דרמוט מולוני שהוא שחקן מצוין אבל הוא מקבל דמות של אב מעצבן ועצבני שמרוב שהוא צועק על הילדים שלו אתה חושב פעמיים אם הוא באמת אוהב אותם או אם יהיה אכפת לו במידה ויקרה להם משהו. לפתע הם נכנסים לסכנה ופתאום אכפת לו מהילדה הקטנה שלו. הניסיון ליצור דמות דרמטית וריאליסטית נראית רע, ולמי שלא ברור לו הדמות הזו היא פשוט מגוחכת. בין לבין יש את האח הקטן שהוא פשוטו כמשמעו לא מופיע, לא... ברצינות, אולי למספר דקות נזכרים להראות שהנה הוא שם וזהו נגמר הסרט. אפילו לא הספקתי ללמוד את השם שלו, נראה לי זה היה פורסטר? אה אופס זה היה הילד מהסרטים הראשונים, אז לא אין לי שמץ של מושג מה היה השם שלו.


(צריך לשלוח אותה לטיי סימפקינס בשביל ללמוד איך לשחק בדמות הילד בסדרה - סטפני סקוט)

מי שכן מפותחת יפה דווקא בסרט הזה, היא אליס, בכיכובה של לין שיין המצוינת שכל שנייה שהיא על המסך אתה מבין מה זו דמות שהיא באמת מעניינת ומה זו שחקנית בעלת כריזמה אמיתית. סיפור המקור שלה כל כך מעניין שהייתי משלם את ה30-40 שקל הללו, אם היה לי צ'אנס, אך ורק בשביל לראות אותו. כמובן שגם טאקר (אנגוס סמפסון) וספנס (וונל בעצמו) מביאים כרגיל את הפן הקומי המצוין שלהם לסדרה. הם גם לא צריכים לעשות משהו מיוחד, העניין הוא שהם כל כך לוזרים שמנסים להראות כאילו הם שווים משהו בלי אליס שזה ישר מצחיק אותך. במיוחד ברגע שבו האבא מאבד את העשתונות כשהוא מגלה עליהם את מה שאנחנו ידענו מזמן.


(הפן הקומי המצוין שלהם לסדרה - אנגוס סמפסון)

כמו שאתם רואים זה סך כל סרט מצוין, אני לא אהסס ואגיד שהוא עד עכשיו סרט האימה הטוב ביותר של השנה וזה לא רק בגלל שרוב הסרטים שיצאו השנה עד עכשיו היו נוראיים. עדיין, אני לא חושב שאפשר להעמיד את הסרט הזה מול הסרט הראשון. בניית המתח והדמויות זה משהו שמאוד אפיין את הסדרה הזו וקשה לי לומר שזה לא היה לי חסר באופן משמעותי בעת הצפייה בסרט. בניגוד לסרטי אימה, אני כן חושב שיש לפתח חלק רביעי (אולי לזמן שבו אליס הייתה קטנה, בבקשה לזמן שבו אליס הייתה קטנה) ואני בטוח שמי שצריך להיות שם בבימוי זה לי וונל שהוכיח שהסרט יכול להתפתח לפרנצ'ייז מלא בסרטים. רק בבקשה ממך וונל, תשב קצת יותר זמן על התסריט כמו שישבת עליו בסרט הראשון ורק אם הבקשת לא מגוזמת מדי, גם תלהק שחקנים יותר טובים, אך ורק בשביל המעריצים.