"אני, ארל וזאת שעומדת למות": את הסוף כולם יודעים

עוד לא עברו שנתיים מאז "אשמת הכוכבים" היומרני, שפרט על הרבה גרונות חנוקים של בני נוער ועוד... והנה מגיעה לה גרסה נוספת למה שעוד עשוי להפוך לז'אנר - סרטי נערים גוססים מסרטן, ברוח סרטי הטינאייג'רים והספרים שהפכו לטרילוגיות. הפעם מדובר בסיפור קצת דומה, אבל גם די שונה.

גרג הוא לא אאוט-סיידר קלאסי, אבל גם לא אין-סיידר. רוצה לומר; חבר של כולם, אבל אין לו כמעט חברים טובים, מלבד ארל (ר.ג'יי סיילר), שלו הוא קורא: שותף לעבודה ומסרב לשייך ביניהם קשר של חברות או קשר מסוג דומה. ביום בהיר אחד אמו של גרג מפילה עליו "פצצה" ומספרת לו שבת שכבתו בבית הספר חלתה בלוקימיה, לגרג לא כל כך אכפת, כי כאמור הוא שועל מתבודד ולא מוצא את עצמו קושר קשרים לאף אחד מלבד ל"עמיתו" ארל, אבל הוא מבטיח ללכת ולנסות לשמח את רייצ'ל (אוליביה קוק, "האות") החולה.


(אל תירדם. צילום: גטי אימג')

משם, באופן כל כך צפוי, השניים הופכים להיות חברים הכי טובים ומגלים זה על זה המון דברים, שלא גילו לאף אחד לפני כן וכל התסריט הצפוי ביותר שיכול היה להיות לסרט דרמה רומנטי עם נערים קורם עור וגידים לכדי סרט של ממש. אחד ההבדלים מ"אשמת הכוכבים" ומהתסריט הקלאסי של דרמת נעורים רומנטית עם טוויסט טראגי (ידוע מראש), הוא העובדה שסיפור אהבה של נשיקות והתגפפויות לא קורה פה ותודה לאל שהוא לא מתרחש. החברות היא יותר אפלטונית ומתחילה ממקום אי שיוויוני של רחמיו הכמעט מאולצים של גרג על רייצ'ל, בניגוד לצרה המשותפת שחלקו הגיבורים ב"אשמת הכוכבים".

דבר נוסף, הוא העובדה שהקשר בין שני הצעירים הוא לא היחיד, שעומד על טיבו בסרט. גם מערכת היחסים המיוחדת בין ארל לבין גרג מקבלת השקפה פנימית וחיצונית ובסופו של דבר שני קשרי החברות המשמעותיים של גרג הם אלו שעומדים במוקד של הסרט. הטוויסט העלילתי המייחד את הסרט הנוכחי, הוא העובדה שהוא נראה כמו הכלאה של "אשמת הכוכבים" ובין "קדימה, תריץ אחורה" של ג'ק בלאק ומוס דף. אומנם גרג לא שמנמן ומצחיק כמו בלאק, אבל ארל בהחלט מזכיר את דף, במידה מסוימת ומעבר לכך; השניים יוצרים סרטים, בהשראת קלאסיקות קולנועיות ומייצרים עם הזמן ספריית וידאו משמעותית, שאמנם לא מיועדת לקהל הרחב, אבל יש בה מקוריות ויצירתיות רבה.


(תביא ביס צילום: גטי אימג')

לפיכך ובהתאם לעובדה שהסרט גם מתעסק בקלאסיקות, בזעיר אנפין, ישנו שילוב של פסקולים מסרטים קלאסיים, מספור ותיוג העלילה לתתי פרקים וכמובן שימוש קצת שונה בעבודת מצלמה ייחודית, אשר במידה מסוימת מנסה לבדל את הסרט מתוווית סרטי הנוער הקלישאתיים ובעיקר כאלו שטרגדיה גדולה עומדת להתחולל בהם. הסרט מזהיר מראש, בשמו הראשי, לגבי תוכנו ועלילתו ומשם ניתן רק לגלוש פנימה ולהתחיל בהשוואות לקודמו הטרי, יחסית, בז'אנר.

התהליך הקשה שעוברים בני הנוער, אשר לוקים במחלה וכיצד הם מתמודדים, בצורה החיובית, שלא לומר הצינית ביותר עם איבוד שיער, אשפוזים מרובים, מרחק מחבריהם בבית הספר והמבטים המרחמים. ב"אשמת הכוכבים" היה לגיבורים הראשיים זה את זו, לנחמה וצרה משותפת, בסרט הנוכחי הגיבור מנסה לעזור לנערה החולה להתמודד, אבל הוא לא באמת יכול להיכנס לנעליה ועל כן ישנו תסכול משני הצדדים.

הצגתו של הסרט בתחילתו תואמת להתחלה של סרטי תיכון קלאסיים, עם עיבוד תקופתי כמובן, אבל לסרט הזה יש כוכבית גדולה ובוהקת והיא מחלת הסרטן, שגרורותיה מתפשטות ונשלחות גם לחלקיו הטהורים של הסרט. החברים הביזאריים, למדי, אשר סוגדים לקלאסיקות קולנוע ולא באמת מתחברים לאף זרם מרכזי בתיכון, עדיין יכולים להחזיק סרט תיכוניסטי מבלי התוספת שתופסת.


(תנוחה עוברית+גלידה פאלית= הקאה בדרך. צילום: מתוך הסרט)

אך החל מהרגע שרייצ'ל נכנסת לתמונה, הכל משתנה והצלילים החיים הופכים לעגמומיים יותר וצורמניים הרבה יותר, גם אם הפסקול עצמו לא משדר זאת. תומאס מאן ("פרויקט X") לא כל כך יפה ולא בן 16 (24, ליתר דיוק) בתפקיד הראשי, לא רע, אבל גם לא יוצא דופן, מוביל את הסרט עם כמה שחקנים "מבוגרים" ברקע (ג'ון ברנת'ל, קוני בריטון ומול שאנון) ובסך הכל עושה את העבודה על הצד הטוב ביותר ועם זאת, הסרט לא מצליח להתרומם עוד טיפה מעבר להיותו סרט טוב, הוא לא יוצא דופן ולא מרגש במיוחד, למרות הנושא הטעון והקשה.

סרט טוב, טוב מאוד אפילו, כזה שעשוי בצורה יצירתית, מעניינת ולא מרוח, אבל נוטה עדיין למחוזות הקיטש, גם אם מתובל בביזאר מסוים. מנסה לפרוץ את גבולות הז'אנר התיכוניסטי וגם משתמש בכל הטריקים הנכונים, אבל עדיין עצור וקצת תקוע. בניגוד לאובר קיטש הצפוי של "אשמת הכוכבים", הסרט הנוכחי זז למרכז ספקטרום הקיטש ואפילו מרחיב על התיכון ועושה הומאז'ים מצחיקים לקלאסיקות רבות.

אין כאן סיפור אהבה רומנטי שנאכל על ידי המחלה. יש כאן סיפור על חברויות, על השתלבות ופחד מהשתלבות במסגרת הכל כך מפחידה שנקראת "תיכון" וקצת הרבה מעבר לה, ואת המנה הזו מגיש הסרט בצורה נהדרת.