"המתמחה": הנהג של מיס אנני

מבט מהורהר ולא מרוכז בכרזת הסרט מטעה, בפעם הראשונה שהעיניים נחות עליו. שם הסרט ואותו מבט כבר מתייגים את אן האת׳אווי בתפקיד המתמחה הנלהבת לכריש הוותיק, בגילומו של דה-נירו. אבל עם תחילתו של הסרט כל הניחושים וההשערות הראשוניות מתפוגגים להם ועפים מהחלון, כאשר כיוון נשיבת הרוח הולך ומתבהר. הסרט לא מנסה להסתיר את "סוד" הקומדיה הטמון בו ומתחיל בקו הקומי הקליל מהדקה הראשונה, שבו דה-נירו מקריין בקצרה את מה שהפך לשארית חיים, במצב של אלמן פנסיונר.

אחרי לא מעט תפקידים חלשים בסרטים חלשים, דה נירו בוחר את הבחירה הצנועה, הולך אחורה ונרגע. הוא לא אוחז רובה, לא משחק תפקיד קיטש לעוס, שדומה למשהו שעשה בסבנטיז או האייטיז, לא נכנס לתפקיד קומי מוגזם מדי והכי חשוב; לא משתף פעולה עם פיפטי סנט. מה שהוא כן עושה הוא עדיין בגדר של קיטש, אבל לעזאזל, זה פשוט כל כך טוב ונוגע, שאי אפשר שלא להתאהב בקיטש הזה.


(אם אתה מסתבך, Esc זה בצד שמאל למעלה. צילום: יח"צ)

רוברט דה נירו הוא אלמן, שנכנס לתכנית מתמחים בחברת סטארט-אפ אשר משווקת בגדים און-ליין, רצה הגורל והוא מסופח למנהלת ומקימת החברה, אישה שאין מספיק שעות ביום עבורה וניגוד די גמור, לפחות על פני השטח לאותו אדם. מסלולי החיים השונים שלהם מתנגשים, שלא במפתיע ומשם מתחילות לרוץ לא מעט קלישאות על חיבור בין זקנים לבין טכנולוגיה, העדפת מתודות וסגנון ישן על חדש והכי חשוב, הסרט בוחן בזכוכית מגדלת את אורך החיים הקרייריסטי, בעיקר של נשות קריירה.

בשנים האחרונות מובלטת עליית סרטים, שנשים הן הגיבורות הראשיות והחזקות, כמעט בכל ז'אנר אפשרי.ז'אנר הקומדיה והקומדיות הרומנטיות הולכות על הליין הזה בכל הכוח והפעם המרוויחה היא זוכת האוסקר, אן האת'וויי. היא אשת קריירה, משקיענית עד לפרט האחרון ובעלה הוא עקרת הבית, שוויתר על קריירה אישית, עבורה. היא מעסיקה, ללא ידיעתה, את המתלמד המבוגר, בשביל קידום יחסים עם הקהילה המבוגרת ומוצאת בו איזון כמעט טוטאלי בכל אספקט בחייה. בין אם במירוץ המטורף אחרי החיים והעבודה, בין אם ברוגע שהוא מקרין עליה וכמובן שאי אפשר להתעלם בין הניגודיות והאלמנטים הדומים של התקופות, אשר כל אחד מהדמויות הללו מייצגת: גברים דומיננטיים, שהאישה ליוותה אותם והיפוך המצב, אימהות מודרנית, שמרגישה כמו תפקיד האבות בימים עתיקים יותר ובכלל מהפכי מגדר שהגיעו עם התקופות.

הנקודה הכמעט קלאסית של התנגשות המגדרים והתקופות מובאת ברגע של נאום קצרצר מצידה של גיבורת הסרט, כאשר היא טוענת שעם הזמן הכינויים וההתייחסות לגברים הפכו לכינויים של ילדים ומהצד השני היחס לבנות הפך ליחס לנשים. מאזן העוצמה, אם כך, הולך ומתאזן, שלא לומר מחליף ידיים, על פי הסרט הנוכחי.


(אז מי מביא קפה למי?. צילום: יח"צ)

מעבר לעובדה שבן (דה-נירו) הוותיק משמש כמתמחה עבור מנהלת חברה, הוא הופך עם הזמן למלווה אישי, נהג ודמות שתעשה הכל בשביל לרצות את הבוס ולאו דווקא מרצון ללקק, אלא ממקום כנה, אמיתי ומיואש במקצת. החיים ללא אשתו, בתור אלמן, מחפשים תחליפים; בין אם בתחום המקצועי ובין בחיפוש מתמיד אחר שותפים לצידו. בן הופך, באופן קלישאתי קלאסי, לדוד של מקום העבודה החדש שלו, כולם מחבבים את הסבא'לה החביב, כפי המצופה וכולם רוצים לאמץ ממנו הרבה שיטות ישנות, ששייכות לעולם רגוע יותר ואולי קצת פחות תחרותי.

בעניין העולם התחרותי, האון ליין, כולם יכולים לקבל שיעור מאלף במקצבים ישנים; כל סוג תחרות עסקית, הפך עם השנים למטורף וחסר גבולות, המידע זמין ונגיש בכל רגע נתון בכל מכשיר בעל מסך והעניין מגביר את התחרות על כל פלח שוק למקומות כמעט דימיוניים ולכן מגיע דוד בן החביב, לנסות ולמכור לנו שאפשר לאזן, עד גבול מסוים.

באחד השלבים הסופיים של הסרט, יוצריו מתעסקים עם מוחות הצופים ומפתיעים עם הגישה לגבי קריירה באופן כללי ובאופן פרטני עבור נשים, נקודה שמפתיעה, בניגוד לקו כללי של סרטים רבים, שמעניקים את העדיפות למשפחה בתור סמל ניצחון כללי. לצד עידוד של צמיחה והישגיות קרייריסטית, הסרט מוביל למקומות שדווקא מגמדים את עדיפות המשפחה על הקריירה וזה מגיע כפטיש 10 קילו על הקו הקלישאתי של סרטים בהם "אימהות כדורגל" (Soccer Moms) הן המנצחות הגדולות בדרך כלל. במקרה הנוכחי מבטיהן הקנאים, המזלזלים והרושפים, כלפי אם קרייריסטית ומצליחה, מקבלים שתי אצבעות מחודדות ציפורניים לעיניים.


(אז מה, באה לכאן הרבה?. צילום: יח"צ)

הסרט גם נותן עדיפות עלילתית למערכת היחסים הדומה לכזו בין אב לבת וחושפת תלות נשית בגברים ומשאירה מקומות רגשיים בידיים נשיות. רק לפני שנתיים קיבלנו מנה גדושה של אישה עם חסך אב וגבר עם חסך האישה שלצידו, כאשר מייקל קיין וקלמנס פוזי נפגשו ב"סיפור האהבה של מיסטר מורגן" ובאמת שקצרה היריעה מדוגמאות לסרטים בהם הזקנה נפגשות עם העולם הצעיר והמהיר, אבל הסרט הנוכחי באמת לא מנסה לקחת את כל אותם הנושאים המוכרים משלל הקלישאות ולכבס אותם בשלל תיאורים מרגשים.

הם נעטפים באהבה ובהמון רגש, אך עדיין הכנות העדינה נשמרת. העולם של אישה קרייריסטית הוא לא קל וגם לא העולם של הגבר שאיתה, אבל הסיפור הזה מאזן בקלות יתרה סרטים וסיפורים מתקופות עתיקות יותר, כאשר המצב היה הפוך. גם עולמו ההולך ונעלם של אדם מבוגר הגיע ב"אודות שמידט" באופן קלאסי וציני, תפקידו של דה נירו הוא לאזן את הציניות הניקולסונית ולנסות להראות שהפרישה והחיים ללא שותפה עדיין יכולים לקבל תיקונים.

לצד שני הכוכבים הראשיים עולים כמה צעירים מוכשרים ומצחיקים, דוגמת אדם דוויין המצוין מהסדרה "מכורים לעבודה" וזק פרלמן, שדיבב את Snotlout מ"הדרקון הראשון שלי". ואיך אפשר להתעלם מההופעה הקצרצרה, אך החביבה של רנה רוסו הוותיקה והמזדקנת, בתור מאסז'יסטית של חברת סטארט אפ.


(שתהיי גדולה, תהיי אשת קריירה. צילום: יח"צ)

מילה בגנותו של הסרט ובגנותם של יוצרים ובמאים הוליוודיים, בשנים האחרונות, חייבת לגעת באורכו, השעתי והמוגזם של הסרט. אם פעם מספיק היה להעביר רעיון וביצוע טוב בשעה וחצי, מקסימום, הלא שהוליווד העכשווית לא מסוגלת לייצר תכנים שיורדים מתחת לשעתיים ועל כך מותחת ומורחת את הצופים, קצרי הסבלנות ומקלידי הסמארטפונים. בעידן שבו הסמארטפון נדלק, באופן אקספוננציאלי לכל דקה שעוברת בסרט, יעשו טוב היוצרים ויחזרו למקד את הקהל, חסר האיפוק, לפחות בז'אנרים שאמורים להיות קלילים יחסית.

סרט קומדיה פשוט נהדר, שתחת שכבות והררים של צחוקים קלילים ומרעננים, לא מוכן להתפשר ולוותר על נושאים חשובים, שרבות דובר ורבות ידובר בנוגע להם. שני כוכבים, זוכי אוסקר, בחומר שהוא לא ממש חומר לאוסקר, אבל בהחלט מדגדג מהצד הכי מפתיע שיכול להיות את השוליים של הטקס היוקרתי.