"סיקאריו": מוריד עוד שורה

קצת לפני שנכנסים אל עין הסערה, מביטים על השמות הגדולים שמרכיבים את הקאסט הנפלא הזה והופכים להיות זבוב על הקיר המדברי, צריך להתעכב דקה קלה על שם אחד שנמצא מעל כולם, הבמאי הקנדי דניס וילנב. וילנב כבר זעזע וטלטל עולמות בשלוש הזדמנויות שונות, כאשר הפעם הראשונה הייתה בצרפתית/ערבית עם "האישה ששרה" ואז עוד פעמיים הוא נעזר בשירותיו של ג'ייק ג'ילנהול כאשר ביים בכישרון רב את "אסירים" ואת "אויב", המטלטל בבחינת אנדרסטייטמנט עבורם.

וילנב אוהב אווירה קודרת, הוא לא אוהב להקל על צופיו וכל סרטיו, עד כה מתנהלים לפי קצב מואט. קצב שנותן זמן לגיבור, לחשוב ולהתייסר, בעיקר. ייסוריו של הגיבור תמיד לוקחים אותו מקצה מוסרי ללא מוסרי, מהנורמה לשיגעון וגם פה אין סיבה שהסיפור יהיה שונה והמרדף הפנימי של הסרט הוא בין שני סוגים של סצנות: יריות ואקשן לבין דממה, המלווה, בדרך כלל במוזיקה מרעישת עולמות, דממה שלוקחת את הצופים והדמויות לקצוות האפלים של ספקטרום הסרט.

הפתיחה משתייכת לחלק הסוער של הסרט, כאשר טנק עצום פורץ לתוך בית של סוחרי סמים והסוכנת המיוחדת ללוחמה טאקטית מובילה את צוותה לגילוי מרעיש וגראפי בתוך קרביו של הבית, דבר אשר גורר סצנת הקאה משותפת העשויה היטב. לאחר אותה פתיחה סוערת, הולכת האווירה, מקדירה והופכת למסויטת, עכורה ומלנכולית כמו במיטב סרטיו של וילנב.


(אתה מסתיר את האצבע שאומרת לך לאן ללכת. צילום: יח"צ)

העלילה מתחילה להתפתח ושולחת את גיבורת הסרט למאבק ממוקד יותר וללבטים פנימיים קשים בינה לבין עצמה ובינה לבין מעסיקיה החדשים, אשר מגלים מעט מאוד מידע בנוגע למשימותיה ופקודותיה החדשות. טרום לפתיחה הסוערת של הסרט מגיעה אקספוזיציה קצרצרה וכתובה, אשר מספרת ומסבירה את שם הסרט ומשמעותו; "הסיקריקים" היו מחתרת יהודית, שחבריה היו מעין טרוריסטים שהתנגדו לכיבוש הרומאי, וניסו לפגוע פיזית בנציגיו, הפירוש מקבל טוויסט עדכני למקסיקו (או קולומביה בימיו של אסקובר, שעוד ניגע בו בהמשך), שם הכינוי עבר מטאמורפוזה והסבה עבור מתנקשי קרטלי הסמים המקסיקניים.

וכך נשאב הצופה אל תוך סיפורה של סוכנת אידיאליסטית מול מגייסיה: סוכן שטח קשוח וציניקן, שהחיוך על פניו מסגיר איבוד צלם אנוש מסוים, שנובע מהקרבות והטלטלות הרגשיות אשר עבר עד כה, אצל חברו, בעל השם הגנרי וחסר המשפחה: אלחנדרו, רואים הרבה פחות שחרור והרבה יותר שלווה מאיימת. הסרט מציג לבטים ובעיות מוסר, אשר מתקשרות לא פעם אל ארצנו הקטנטונת, כאשר בדרך ללכידת דגים גדולים בולעים ויורקים גם דגים קטנים, דרך מתודות לא אורתודוקסיות והמטרה מקדשת את האמצעים.


(מי חיפש ארבעה מופלאים?. צילום: יח"צ)

כמו בסרטי המלחמה הקלאסיים והטובים ביותר, תמיד מגיע הרגע בו הטרף הופך לטורף ואין מניעה מהגעת הגיבורים לטשטוש, חסר הגבולות, אשר מסיר את הלוט בין ברוני הסמים, הרוצחים המתועבים לבין רודפיהם וכבר קשה להבדיל מי הוא מי ולשם איזו מטרה מתבצעים המעשים. בימים בהם השתחררה לאוויר (במלואה) הסדרה המצוינת "נרקוס", מאת נטפליקס ובה מלחמת החורמה האמריקאית בברון הסמים: פסלו אסקובר, נראה כי וילנב חודר לאותו העולם ואותה הנישה, שכותרתו ונושאו המרכזי; מלחמה הקרטלים, ששוני קטן משייך את סרטו של וילנב לזמנים מודרניים יותר, בעודו נכנס לקרביים של אותה מלחמה בעידן עכשיווי.

מה שלא יהיה, הקרטלים ואנשיהם הם דוברי ספרדית ולצד האמריקאי עדיין יש חוקים משלו בשטח בנוי, הרוס או מתפורר ואפילו ההקשר העדין בין סדרת המופת, בכיכובו של ואגנר מורה לבין סרטו של וילנב לא פוסח על שמו של הקרטל, אשר הונהג תחת אסקובר: קרטל מדאין. בסרט, שראה אור לא מזמן, "אסקובר: גן עדן אבוד" גילם בניסיו דל טורו את מנהיג הקרטל האכזרי: אסקובר ואילו הפעם הוא בתפקיד הקצת פחות ברור של סוכן, אשר חצה את הקווים ואיננו בתפקיד הברון, עובדה שלא תעיד על פיחות ברמת המשחק שלו מתפקידו בתור אסקובר; דל טורו בתפקיד פשוט מקפיא, בלתי אפשרי להתעלם מזוכה האוסקר לשעבר, שמשפיע על הצופים בגילום שהוא לא פחות ממשתק.

אמילי בלאנט הוורסטילית מתנסה בעוד סוגה קולנועית ובתפקיד בעל רבדים ועומק, כאשר היא משילה את קשקשי העדינות מהתפקידים הקודמים שלה וקצת חוזרת לאלמנטים ממשחקה בסרט "קצה המחר" (עם טום קרוז). בלאנט מותחת על עורה את תפקיד הסוכנת האידאליסטית, אשר מתמודדת מול המגייס הכאוטי, חסר השליטה והציניקן.


(רק נראה רציני, יותר בכיוון של ציני. צילום: יח"צ)

החיים שלה, כמו קלישאה ענקית של וורקהוליק, עם אותם דפוסי התנהגות של אדם, אשר מכור לעבודתו, רק שכובד משקלו של תפקידה החדש מבצע שאיבה הרמטית לשאריות חייה של הסוכנת, ומותירים אישה יפיפייה תחת קליפה עבה, אשר הולכת ומתרככת, נוכח תפקידה החדש. ההתמכרות ודפוסיה אינם מסתכמים רק בעבודה, כיוון שבלאנט הולכת על הקו הדק ומפלרטטת עם הסיגריות, במה שהופך להיות סימן וסמל לחייה, כאשר השנורר ממיר עצמו לקופסאות ואיתו הסוכנת, הולכת ושוקעת אל תוך העולם החדש, המצריך בריחה קבועה.

אי אפשר בלי מילה טובה נוספת לצלע השלישית והכי פחות בולטת, אך מכרעת, בקרב הכוכבים הראשיים: ג'וש ברולין, אחד הטובים בקולנוע כיום, אחד המגוונים ופשוט שחקן מבריק, שלא תמיד זוכה להערכה בעיניי הקהל, נהדר וגם דמותו הנוכחית, היא לא דמות חד משמעית, אלא כזו שמטעה את הקהל וגם את הדמות הראשית ואת הדברים הללו הוא עושה באופן פשוט מבריק.

וילנב לא חוסך במבטי ציפור מעל נופי חוארז ומנהל רומן מרחוק עם המיקרו והמאקרו של שכונות המצוקה המקסיקניות, אשר מציגות לראווה עולם המנוהל על ידי יד פושעת ורשות חוק קשוחה, המותירות מאחוריהן עיי חורבות ושלל גופות מבותרות ותלויות.


(המציגה איננה אמילי בלאנט)

בכל צעד של הצגות נופים מלווה אותנו הבמאי הקנדי עם מוזיקה רועמת מובנית, בצורה מושלמת ומדויקת לכל חלק וחלק מותח מסצנה או תחילת סיקוונס, המוזיקה וסגנונות הפס קול כבר נשמעים כמו חלק מדפוס של הבמאי הקנדי ומרגישים טבעיים, למי שכבר יצא לו להכיר את יצירותיו הקודמות של הבמאי. הריאליזם מוצג באופן גדוש ואף מזכיר סרט עם קונספט דומה, אשר לא חסך באמצעי וצילומי ראיית לילה וגם שם הייתה גיבורה נשית מיוסרת, שנכנסה לעומקים, אליהם לא נדרשה והוא "כוננות עם שחר" (בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין הנהדרת). הקשר הישראלי לא מתנתק גם בשלבים מתקדמים של הסרט, כאשר הצופה המקומי מקבל הצצה למנהרות טרור מאורגנות, כאלו שחמאס יכולים ללמוד מהן ולהתגאות בהן.

סופו של הסרט, בנקודה עילית יותר מציג תמונה עכורה, תמונה ששוב מחזירה לימי מלחמה לא רחוקה בקרטל של אסקובר, כאשר וילנב מציג את תוצאותיהם של שיקולים כלכליים/קפיטליסט יים של הדוד האמריקאי וחדירת אותם השיקולים אל תוך לב ליבה של עבודת השטח וקביעתם את טיב וסוג המלחמה בברוני הסמים.


(חמאס, בואו לבקר. צילום: יח"צ)

אין פרות קדושות, אין קורבנות שהם בלתי ניתנים לוויתור ויש דרך, אשר מותוות לסוכני השטח על ידי הוראות מנהלה מהדרגים הגבוהים ביותר. וילנב לא חוסך שבטו ומבקר את תחילתה של הזרוע שאולי תגיש לו פרס יוקרתי בשנים הקרובות (אולי כבר עכשיו, מי יודע?) והפרס עוד בוא יבוא לבמאי הסופר מוכשר הזה, שלא מוריד את הרמה עד לכותרות הסיום, בהענקת סצנת סיום מופתית ומבעיתה, שמותירה דימום רגשי גם ביציאה מאולם הקולנוע.

סרט עוכר שלווה, שמזיז את האצבע, שעל ההדק, מהמלחמות האמריקאיות בשטחים לא בנויים, שמתקיימים מעבר לגבולות האמריקאים, ישר אל השכנה הענייה מעבר לגדר. סרט שעשוי מכל החומרים הנכונים עבור חברי האקדמיה ובמאי שנמצא בסוג של זוהר, שלא עוזב את עטרת ראשו וחייב לקבל תגמולים מיידיים על עבודה מהימנה ונהדרת.