"הביקור": ננה איז בננה

הגעה לסרט החדש של מ.נייט שאמאלאן טומנת בחובה תהיות ושאלות; האם נקבל את הבמאי המבריק של "החוש השישי"? הבמאי שהכניס את "סימנים" ו"בלתי שביר" לזרם התודעה או שמא נקבל את שאמאלאן שריסק כל ביקורת טובה שקיבל ואיזן, לרעה, עם סרטים כמו "נערה במים", "העולם אחרי" ו"איירבנדר: אווטאר - כשף האויר האחרון"?

הפעם שאמאלאן חוזר לאחד הז'אנרים האהובים עליו, ז'אנר האימה ועם זאת הוא גם דורך במקביל בקרקע נוסטלגית עבורו, קרקע קומית וכזו שהוא קצת פחות מזוהה איתה (למרות שאת הקריירה החל עם שתי קומדיות למשפחה). התהייה השנייה, בעיקר עבור חובבי אימה קלאסית, היא האם שאמאלאן ישכיל לחבר בין שני הז'אנרים? לא פעם ולא פעמיים כבר התרסקו ניסיונות הכלאה בין קומדיה לאימה, ניסיונות שהן לא פארודיה הפכו לבדיחה עצובה ומרה ורק במאים גדולים באמת מצליחים להשתלט על בן הכלאיים הזה ולייצר ממנו חומר ראוי לצפייה.


(נחתי והובכתי מספיק, הגיע הזמן לחזור.)

ובכן התשובה היא ששאמאלאן עושה מיני קאמבק ומוכיח פעם נוספת את החומר המשובח ממנו קורץ הבמאי ההודי השנוי במחלוקת. הסיפור של הסרט הנוכחי מדבר על אם לשני ילדים (קתרין האן), אשר מזה כעשרים שנים מנותקת מהוריה. ילדיה לא מכירים את סבא וסבתא שלהם, אבל הם מקבלים הזמנה לביקור בן שבוע אצל פופ-פופ (כינוי שהפך מדקה לדקה יותר ויותר בלתי נסבל) וננה, שלא פגשו מימיהם.

הסרט מתנהל באיטיות, כמעט בלתי ניתנת לעיכול, ברובו ומהצד השני הוא מתבשם באלמנטים קלאסיים של סרטי אימה, כאשר מירב הסרט הוא עבודת הכנה להבהלות וסצנות מלחיצות, אשר מבוימות ביד רמה ובמיומנות רבה. שני הילדים אמנם צעירים, אך אינם תמימים, כאשר הבכורה מנסה לצלם סרט תיעודי לגבי גישור מרחוק בין אמה לבין הסבים שלה ואילו הצעיר הוא הדמות הקומית, אשר כמעט לבדו מחזיק את ז'אנר הקומדיה.

יש סיכוי, יותר מסביר, שתשמעו את השם אד אוקסנבוולד בקרוב מאוד שוב ושוב, הסרט הנוכחי עשוי להיות זה שיגרום לילד האוסטרלי הצעיר, בן ה-14, להיות קצת יותר מוכר בנופים ההוליוודיים. אוקסנבוולד הוא הז'אנר הקומי; הוא עושה קטעי ראפ הזויים ומבדרים, הוא מבדח עם הדיבור השבור שלו והוא מעדן ושובר, כמעט בכל פעם, כל סצנת אימה ומוריד את אחוז דפיקות הלב וממיר אותם בצחוקים רמים.


(אין כזה דבר "צילום יתר". צילום: יח"צ)

לידו, אוליביה דג'ונג', בתור אחותו, הצלמת האובססיבית, אשר לא מניחה את המצלמה לרגע ומזכירה לדור שלם, מי הדור השולט עכשיו וכמה הצילומים הבלתי פוסקים הם יותר מקוריוז וקטע של במאים צעירים ומתחילים. אם ב"פרויקט המכשפה מבלייר" ודומיו חזינו בתופעת סרטי קולנוע, אשר מגיעים ממקום של צילום דוקומנטרי או סתם צילום ותיעוד לדורות הבאים, הסרט הנוכחי כבר מנציח את התופעות של תרבות שלמה, בפעם המי יודע כמה.

שאמאלאן, אם כן, יוצר רכבת הרים כפולה, על גביו של גל סינוסואידלי ובכל פעם שכל איבריו של הצופה מתכנסים פנימה מבהלה ו/או ציפייה לבהלה, צץ לו אלמנט קומי, אשר בעיקר מובל, כאמור, על ידי הילד הצעיר, שהוא בעצם הפנים והצד הקומי של הסרט, באופן די מובהק. ההתכתבות הזו, בין האימה לבין הקומדיה משחררת את הסרט מהתכתיבים הרגילים, אשר מצופים מכל אחד מהז'אנרים ויוצרת שילוב נהדר, כזה אשר נותן להנות מרגעי הלחץ ובד בבד מרגעים קומיים פשוטים ומזוקקים, שבעיקר מרככים במהירות את אלמנט האימה.

הילדים, אשר חשבו שהם מגיעים לפגוש את הסבים, מגלים שהסבים, אותם לא פגשו מעולם הם לא בדיוק בקו הבריאות הנפשי, אבל משתדלים לא לשפוט ומייחסים זאת לגילם המתקדם ומגדילה לעשות הבת הבכורה, כאשר היא ממש נזרקת על הגדר עבורם, על מנת שלא יילחץ האח הצעיר ועל מנת לשמר את היחסים התקינים עם הסבים.


(חפשו אותי תחת ז'אנר: קומדיה. צילום: יח"צ)

בנוגע לנושא הזה, ניתן לראות הנגיעות המרובות בגיל מתקדם ובזקנה קצת פחות מכובדת; הדמויות המבוגרות של הקשישים בסרט הן אומנם די נלעגות ונוצקים אליהם אלמנטים דו כיווניים של צחוק ובהלה, אבל במידה מסוימת הם מייצגים עבור רבים את הפחד מהזדקנות, הפחד מהורים מזדקנים שכבר לא יכולים לתפקד לבד וכמובן, לצד כל זה, גם האלמנטים הקומיים, אם אפשר לתרגמם למסך בצורה עדינה, של אנשים שכבר לא מאה אחוז בראש, באשמת הגיל.

למרות שבתחילת הסרט תרגישו כאילו הילדים עושים מאמצים להשניא את דמויותיהם על הצופים והרצון הראשוני שלכם יהיה להתחנן ולהתפלל שיושמדו וכמה שיותר מהר, אתם תגדלו עם הסרט ותלמדו לחבב את הדמויות הללו ובעיקר את הכוכב הקטן. עיסוק נוסף של הסרט הוא בהומאז', יותר נכון הומאז' פארודי; כאשר קטעים בלתי נשכחים מ"פרויקט המכשפה", "פעילות על טבעית" וכדומה, עולים על הבד ומוגחכים ללא רחמים.

הפסיכולוג הצמוד, שהוא מצלמת הוידיאו בוחן, שוב, ממקום קצת שונה את תרבות הסלפי המתהווה, במסגרתה אין צורך באנשים שיצלמו אותנו ואין צורך, לעיתים רבות, גם באנשים שיקשיבו, כל עוד יש את המצלמה, אפשר לספר לה ולא לבן משפחה את הסודות הכמוסים וכל זאת מבלי לגרום למבוכה עצמית.
לפי הדמיות הראשיות בסרט, כנראה שאין דבר כזה "צילום יתר" הכל תופס, הכל מתועד וכל זאת למען מטרה נעלה כל שהיא, לא משנה בדיוק מה היא.


(כבי, כבי את המצלמה. צילום: יח"צ)

זקנה מול צעירות מטופל, בזעיר אנפין, על ידי שאמאלן ומתרגם דרך המאבק הנושן באימוץ ודחיית עולם הטכנולוגיה והעירוניות לצד הכפריות, הבורות, לכאורה והאנטי טכנולוגיה. אצל הסבים, המיושנים, אין קליטת ווייפיי, אין אוריינטציה לעמוד מול מצלמה ובכלל, שני העולמות נראים מנותקים וכמעט בלתי ניתנים לגישור.

ועם כל הנושאים אשר עולים על הפרק, עם השילוב הכמעט בלתי אפשרי בין שני ז'אנרים, אשר כה רחוקים זה מזה והקושי להצליח בהתכה בין השניים, שאמאלאן מצליח לייצר את אותה ההצלחה ולחזור, לפחות באופן זמני, שוב אל מרכז הבמה, שוב אל השיח ההוליוודי ושוב נותן לעצמו ובעיקר למעריציו האחרונים תקומה ותקווה מחודשת, שהנה זה קורה והוא שב לקדמת הבמה, לפחות בינתיים.