"מנגלהורן": הולך וחוזר

אל פאצ'ינו וסרטי ההזדקנות או הזקנה, בואו נדבר על השידוך הזה קצת. נראה שפאצ'ינו הולך ומשלים עם זקנתו ומנסה להפסיק לבייש את נעוריו, לפחות בשנה-שנתיים האחרונות, בתור התחלה.

אלפרד ג'יימס פאצ'ינו, נולד בשנת 1940, בניו יורק וקצרה, מה זה קצרה היריעה מלנסות להכיל את יצירות המופת בהן שותף ואותן עזר להפוך ליצירות מופת בזכות מי שהוא. בצעירותו השתתף בהפקות, שעם הזמן הפכו למיתולוגיות; "סרפיקו", "פני צלקת", טרילוגיית "הסנדק" ו"אחר צהריים של פורענות" הן רק דוגמה על קצה המזלג ומהמוכרות שבהן השתתף פאצ'ינו הצעיר, יחסית.

פאצ'ינו המבוגר יותר השתתף בשוברי קופות וסרטים בלתי נשכחים גם בהמשך דרכו, בשנות התשעים והיה מדהים ב"ניחוח אישה", בלתי נשכח ב"היט", יוצא דופן ב"דוני בראסקו" ואגדי גם בסרטים משובחים אחרים כמו:"המקור", "מלכודת לפרקליט" ו"אינסומניה" ;.


(שתיקה רועמת. צילום: מתוך הסרט)

שנות ה-2000 לא היטיבו עם הכוכב המזדקן והוא חש עדיין צעיר, בלש, מגניב וגילה לאט, לאט שה"הו הא" הצעקני שאפיין אותו ואת הסרטים שבהם כיכב, כבר תופס פחות ופחות. הוא היה לא רלוונטי, לא אקטואלי ולא צעיר, לעומת התפקידים אותם לקח. נראה שבתקופה האחרונה הכוכב הנערץ והוותיק החל להשלים ולהתחבר לגילו (75) ולסביבה ההוליוודית ההולכת ומתעדכנת כל הזמן, והחל להתחבר להרהורי זקנה במקום לעשות דברים מופרכים, כמו תפקידי בלש, חוקר וסתם איש שאמור לפעול, אבל זקן מדי בשביל השיט הזה.

השינוי נראה, בעיקר, בשני סרטיו האחרונים: "דני קולינס" הנהדר ושובה הלב והסרט הנוכחי, בו הוא מגלם בן אדם די דכאוני, על אף שמצי האופטימיות שהוא מנסה לזרוע סביבו, מר מנגלהורן הוא אדם, אשר מדכא את כל הטוב שסביבו וגם את מה שפחות טוב, כמו הבן שלו, לדוגמא. מנגלהורן הוא זקן חביב, אשר עבודתו היא ייצור מפתחות, שכפולם ובכלל כל הקשור במפתחות, אשר יכולות להוות מטאפורה נהדרת לחיים, אשר בהם לא היו מזיקים לו כמה צרורות בשביל לפתוח דלת ולהיעלם ממקומות מסוימים ותקופות מסוימות או לחילופין, להופיע במקומות אחרים.

מערכת היחסים הרצינית ביותר של מנגלהורן היא עם החתולה שלו, מערכת יחסים שבנו, המנוכר, היה משווע לה, בתקופות אחרות. מערכות יחסים משמעותיות אחרות הן עם נכדתו האהובה עליו, אליה הוא הולך נקי וטהור מכל צרה יומית שלו ועוד מערכת יחסים הולכת ומתפתחת עם פקידת הבנק המקומית, דון (המגולמת על ידי הולי האנטר הנהדרת).


(אל תסתכלי קיטי. צילום: מתוך הסרט)

מערכת היחסים הזו הולכת ומתפתחת לאיטה, אל משהו שהוא קצת מעבר לחיוכים ובדיקת שלומם של בעלי החיים זה של זו, אבל מנגלהורן המדוכא עודו נאחז בקשר הישן מפעם ולא מרפה ממנו, במחשבותיו, בנפשו ונשמתו והדבר משליך על חייו וכמובן שעל מערכת היחסים הטרייה, אשר מנסה לקרום עור וגידים. אותו הכנ"ל לגבי יחסיו המקולקלים עם בנו, אשר יש בין השניים המון תסכול, כאשר מנגלהורן משמש אב במשרה מלאה לחתולה האהובה שלו ולא לבנו, בשר מבשרו.

מנגלהורן מוקף בקסם נוסטלגי, אשר עדיין זכור לאנשים רבים מילדותם וצעירותם, קסם שלא עזב ועוד נותר בו עד לימי זקנתו הנוכחית, כל אותו קסם מהול בצבעים דכאוניים ואווירת מלנכוליה כללית, אשר בה שורה הסרט.

דיוויד גורדון גרין, אשר הביא לעולם סרטים טובים, בעלי אווירה סמי-דיכאונית עד מלנכולית לחלוטין, כמו; "ג'ו" (עם ניקואס קייג'), "נסיך מפולת השלגים" (וגם ללא קשר, ביים את "פיינאפל אקספרס" הקאלטי), משתמש לא מעט בעריכה מוצלבת לכל אורכו של הסרט, רץ באופן תזזיתי עם תנועות מצלמה מנוגדות למהלכו של הסרט, על מנת להמחיש את הלך הרוח הכיאוטי בנפש הגיבור המעורער והמיוסר של הסרט שלו.

הסרט מנסה להביא לצופיו את התובנות שלו על פרידה מעבר מוחמץ ועצוב, על מנת להשתחרר למען הווה יציב יותר, גם אם לא כזה שיכול למלא את החלל, אבל הווה שעובד ומתפקד, עבור האנשים הסובבים את הגיבור המורכב והעצוב.


(בחיים האמיתיים הוא עדיין רוקסטאר. צילום: מתוך הסרט)

אלמנט מטאפורי נהדר מגיע בדמותה של כוורת דבורים, אשר הולכת ומתהווה בתיבת הדואר של גיבור הסרט ומשמשת כמטפורה לשני הצדדים אשר בדמות המרכזית; מתיקות ועוקץ. האמביוולנטיות ששני הצדדים הללו נותנים, הניגוד הנפלא הזה מייצג באופן מושלם את הגיבור, אשר מצד אחד מזעיף פנים, חושב על העבר ומצד שני יש בו קסם אדיר, הוא גורם לאנשים לקוות, לחייך ולרצות להיות בסביבתו; מן כוח משיכה עוצמתי, שלא פוסק, אפילו נוכח העצב הרב שהוא משדר.

רעיון הסרט לא ייחודי, אבל ההתחדשות והחזרה של פאצ'ינו למסך הגדול בתפקידים קטנים ומלאי מודעות עצמית לשלב הנוכחי בחייו, מחייבים הורדת כובע מסוים וההשלמה עם הזקנה. אמנם הסרט הנוכחי מגיע בסדר כרונולוגי הפוך מזה שיצא בגולה; כלומר קודם הוא יצא ואז "דני קולינס", אבל אין זה משנה את העובדה שאלו הם שניים מהתפקידים היותר כובשים שפאצ'ינו גילם בשנים האחרונות ונותר לקוות שהוא עולה שוב על פסים חיוביים מאלו הלא אחידים ולא יציבים של השנים האחרונות.