"השליח": נ(א)ו-נואר

האמת, כאשר מגיעים לסרט הבינוני הזה עם אותו הראש שמגיעים לסרטים שבהם משתתפים שני הכוכבים הללו בשנים האחרונות; ראש מודע לתוצר הנמוך שיתקבל, אז אפשר לקבל איזו שהיא הנאה מינימלית מהסרט. קיוזאק הוא גיבור נאו נוארי קלאסי, האמת; מיוסר בטירוף, נראה עייף מהחיים ומת לסיים משימה בשביל לנוח. שותה להפיג את הדיכאון וכמובן שיפגוש אותה; הפאם פאטאל, שתשפיע לו על העלילה ותשנה אותה מצד לצד.

העלילה עצמה עומדת, גם היא, בכללי הנואר הקלאסיים: לילית וחשוכה ומתנהלת, רובה ככולה, בין סמטאות מוטל אשפתי לבין כבישים מרוקנים מרכבים ורק הגיבור ואויביו מאכלסים את הדרכים. עד כאן הכל טוב, אבל ההתחלה כוללת הסבר מפורט של של דמותו של דה נירו למשימה הדי פשוטה; ואם בובי דה נירו צריך להסביר עם סטייק וירקות על המשימה, אז אפשר להבין שקהל היעד של הסרט הוא לא מי שמחפש אתגר של נואר.


(המציגה איננה ג'סיקה אלבה. צילום: יח"צ)

העלילה היא פשוטה, למעשה. קיוזאק צריך לעשות את הדברים הבאים:
1. לקחת תיק.
2. לשמור עליו במוטל, בחדר עם מספר מסוים וטעון למאמינים באמונות תפלות בצד הנוצרי.
3. להביא את התיק לבעליו. ואם חסר לכם משהו, בשביל "לתבל" את העלילה, אסור לו כמובן להציץ בתיק במן סוג של מבחני נאמנות ויושר לאיש, שהחוק והוא לא חברים.

מה יכול כבר להשתבש בשהייה במלונות מסוימת עם תיק מתחת למיטה, אתה בוודאי שואלים? ובכן... הכל. אז הפאם פאטאל תגיע, גם תגיע ואחריה ירוצו סרסור שתום עין וגמד סרבי/רוסי/רומני (לא שזהותו היוותה תרומה מג'ורית לעלילה) וכמובן שכל דרך שאפשר לסבך איתה את העלילה עוד תסתבך.

בסוף ולקינוח יהיו גם טוויסטים ובסך הכל הסרט נראה כמו עוד גרסה לסרטים יותר מתוחכמים שנתקלתם בהם בעבר. ההבדל; השחקנים ועייפות החומר המצטברת שלהם. גם קיוזאק וגם דה-נירו נראים כאילו הגיעו לדפוק כרטיס ולא מתאמצים לתת ערך מוסף לתפקיד שפשוט חייב ערך מוסף בשביל להיות טוב יותר.


(מה כבר ביקשתי? תפקיד נורמלי?!. צילום: יח"צ)

מעבר לשניים, שכבר לא מייצרים הצלחות הוליוודיות מזה זמן רב (דווקא קיוזאק הפתיע, לאחרונה, עם "אהבה וחסד"), הצופים מקבלים עוד כמה כוכבי הצלחות רגעיות ששקעו לבינוניות של הוליווד מזה שנים. קריספין גלובר, הזכור בתור האב המבולבל מ"בחזרה לעתיד", בתפקיד מאוס למדי וקטן בסרט הנוכחי, לא מצליח לתרום כלום מעבר לטקסטים הזויים (עוד נחזור לנושא הזה בהמשך) ותפקיד ביזארי נוסף, כחלק מאוסף הדמויות הביזאריות בסרט.

דומיניק פורסל, שעשה את שלו ב"נמלטים", בתור לינקולן בורוז; "Linc The Sink", ממשיך בהיאחזות בפירוש השני של המילה Sink וממשיך בטביעה אל עבר מעמקי ביביי השופכה ההוליוודיים, כאשר חבל ההצלה הגלוי היחיד, שנראה עבורו, הוא התפקיד בסדרת "הפלאש" ("The Flash") וסדרת הספין אוף שתבוא עלינו לטובה בשנה הבאה; "אגדות המחר" (Legends of Tomorrow), בשתיהן הוא יגלם את הנבל המוטרף Heat Wave.

לבסוף, כוכבת המשנה לשני ענקי הקולנוע (לשעבר, בינתיים) היא רבקה דה קוסטה, אשר נראית בעיקר כמו כפילה של ג'סיקה אלבה ומשחקת אפילו קצת פחות טוב ממנה. נראה שהקומבינה שהביאה לה תפקיד בסרט (לא שצריך קומבינות בשביל להשתתף בהפקה השחוקה הזו) הוא הבמאי, דיוויד גרוביץ'.
הבמאי, שזהו סרט הביכורים שלו, כבר הפיק זבלונים אחרים, בשנים האחרונות, לשחקנים שהקריירות שלהם במצב התאיידות מתמיד, כמו השניים מהסרט הנוכחי וניקולס קייג'.


(תסתכל לי בעיניים. צילום: יח"צ)

גרוביץ' כנראה ראה שאפשר לשחרר סרטים עם שמות בלבד וללא תוכן והלך על זה בכל הכוח בסרט הנוכחי, מה שהוא שכח לארגן, מבעוד מועד, הם טקסטים שקצת מתחברים להיגיון כלשהו. הטקסטים תלושים מהעלילה, הזויים ומקושקשים לא אחת ולא פעמיים. דה נירו מפליא מעל כולם ומקשקש ללא הפסקה במופע ביזארי ומעורר חמלה, על מי שהיה פעם ויטו קורליאונה הצעיר ועוד עשרות תפקידים לא פחות חשובים ומשמעותיים בספרי הימים של הוליווד והקולנוע בכלל. וכך סרט, אשר נראה במבט ראשון ולאור הרקורד האחרון של שניי כוכביו, כמו סרט שאליו הולכים כוכבי העבר בשביל להתפוגג ולקבל על זה צ'ק, מצדיק בדיוק את המצופה ממנו ורק פוסע לצד הדרך המובטחת, אך אפילו לא מצליח להתקרב ולדרוך עליה.