"חובשת קרבית": כובשת קרבית

מסתבר שהשם מגי הולם את מישל מונהאן לאללה, מכיוון שההופעות המשכנעות שלה בארבע השנים האחרונות הגיעו בליווי השם שלה בסרט הנוכחי. מעבר לו, היא הופיעה בתור מגי הארט, אשתו של מרטי הארט (הארלסון), ב"בלש אמיתי" ונתנה הופעה משכנעת בתור אחת הדמויות המשניות המובילות מעבר לצמד הכוכבים, מקונוהיי והארלסון.

הפעם היא נוטלת תפקיד של חובשת קרבית ששבה מהתופת האפגנית ומנסה להסתגל חזרה לחיים והחיים מנסים להסתגל אליה בחזרה והמשמעות היא שהבן שלה צריך לחזור וללמוד לחיות עם אמא, שלא כל כך זוכרת מה זה להיות אמא לילד קטן ובעיקר מכירה את תחושת האימהות והאחריות לחיילים קשוחים, שצריכים טיפול שהוא קצת יותר גדול מפלסטר על חתך קטן.


(בחייאת תורידי את הכובע. צילום: יח"צ)

לא מעט סרטים טיפלו, מטפלים ועוד יטפלו בשיבת חיילים מהמדינות הזרות, אליהן הם נפרשים מדי תקופה. זה היה עם ווייטנאם, זה היה עם עיראק ובשנים האחרונות הנוף המדברי האפגני נכנס לתודעת הבמאים ההוליוודיים וכן לצופיהם הצמאים לסיפורי גבורה או לחילופין לסיפורי נפשות מרוסקות, החוזרות אל תוך מציאות שונה בתכלית.

הנפש המרוסקת הפעם היא נפשה של מגי סוואן (בחירת שם משפחה מעניין), חובשת קרבית שראתה דבר או שניים במהלך שירותה באפגניסטן והיא הורחקה מבנה לכ-15 חודשי שירות, בהן הוא השתנה והסתגל למציאות בלי אימו ועם אביו (רון ליוונגסטון) וחברתו של אביו (עמנואל שריקי היפיפייה). כמו הזרם ההולך וגובר בשנים האחרונות, של סרטי נשים חזקות, גם כאן מגי מאופיינת יותר באופי גברי, כאשר היא חוזרת מהשטח ללא מין ולגרוש בכיין, שמתלונן על כמה היה קשה לו לטפל בילד בן 5, הזקוק לאימו או לחילופין לדמות אימהית בסביבתו. המסע של מגי צפוי להיות לא פשוט, על מנת לשחזר את אהבת בנה אליה, היא חייבת למצוא את הסבלנות הפנימית שלה שוב, להתנתק מהמציאות הקרבית, אליה הייתה מורגלת עד כה ולהרוויח, עם הזמן, את אמון בנה ואת הרצון שלו לבלות זמן איתה ולא עם המחליפה שלה בשנה וקצת שהיא נעדרה מחייו.


(יאללה, הורדתי. צילום: יח"צ)

גיל 5 ומטה הם גילאים עדינים מאוד בחיי ילדים, הטלטלה שעובר פול, בנה של מגי, מורגשת בכל צעד ושעל שאותם דורכת מגי מחוץ לחייו ובתוך חייו חזרה, ההתמודדות לשני הצדדים היא בעייתיית ואחד הפספוסים של הסרט הוא הזזת התמודדותו הדי שולית של פול, בנה של מגי, אשר נותר שחקן משנה וכמעט שלא נמצא מעבר להיותו "תפאורתי" בחייה של מגי והתירוץ שלה לצעדים שהיא עושה.

מעבר לפספוס הילד, מונהאן עושה תפקיד אמין ועגלגל למדי, כאשר היא לא רק מתפקדת בתור אמא של פול, אלא בתור מפקדת על פלוגת חובשים, משם נגזר תפקיד "אימהי" נוסף, תפקיד פיקודי וגם מתנגש לא פעם ולא פעמיים עם תפקידה הטבעי בתור אימו של פול. כמו ב"בלש אמיתי", אחת הנגזרות לתפקידה הטוב, לשמחת הצופים הגברים, הוא סצנת מין לוהטת, אשר מתרגמת באופן נוסף את איכותה של מונהאן כשחקנית מצוינת אל עבר הצופים הרוטטים מאושר.

הנושא המגדרי הופך להיות מרכזי בגלל הדיון באם ה"נוטשת" את ילדה וההשוואה בין אבות לאימהות והקלות הבלתי נסבלת, במסגרתה העול נופל על הצד הנשי (בעוד הצד הגברי מסכם בלקוניות "אני טוב במה שאני עושה, כנראה שלא אהיה אב השנה..."), היא מתסכלת לא פחות לשני צידי המתרס - גם לאבות, אשר תפקידם וכוחם בסימן עלייה עם המודרניזם והיטמעות האישה בעולם הקרייריסטי וגם לאימהות, אשר מנסות לא מעט להשתחרר מנטל ההובלה של עולם הילדים.


(בואי תורידי את התיק, תשתי משהו. צילום: יח"צ))

הדיון, שיכול היה להיכנס לפסים הרבה יותר עמוקים נשאר בקווים כלליים של חיילת החוזרת משדה הקרב ואם, אשר מאולצת לבחור בין משפחה לקריירה. קווים כלליים, אבל כאלו אשר עוטפים את העלילה היטב ומעניקים לה נפח מסוים. מעבר לאותם קווים כלליים, חוזרים לאלמנטים "גבריים" מגדריים, אשר מיושמים, הלכה למעשה, על הכוכבת הראשית וזה עדיין, לעיתים, מרגיש מאולץ מדי, כאשר הופכים את התפקידים מבלי לתת לדמויות להיות עם אופי משלהם ומכתיבים להם את האופי הקלאסי והקיצוני יותר.

מעבר לתפקיד המצוין והדרמטי של מונהאן, תופס את התפקיד המלודרמטי והקצת מוגזם לעיתים, רון ליוונגסטון, שהוא שחקן לא רע, אבל אפשר להבין בזכות הסרט הנוכחי למה הוא תקוע איפה שהוא תקוע. כוכב לעניים. סרט שכנראה יחמוק מהרדאר, בעיקר עקב העיסוק ההולך, נמשך וכמעט בלתי נגמר בפליטים צבאיים, אבל בהחלט מרגש במידת מה ועם תצוגת משחק נהדרת של מונהאן ותכנים חשובים ששווה לדון ולהתעסק בהם, בעיקר בגלל העניין המגדרי. לא כדאי, בכל אופן, להחמיץ הזדמנות לתפוס את ה"מיני" פנינה הקולנועית הזו, ששובה את הלב ומרגשת לפרקים לא מועטים.