"ללא כפפות": סערת רגשות

אנטוניו פוקואה הוא במאי שיודע לעשות את העבודה כמו שצריך לעשות אותה, לא יותר ולא פחות. זאת הייתה התגובה שלי כשראיתי את "על הכוונת" בבימויו, וגם את "המטרה: הבית הלבן" ואפילו אני זוכר לו לטובה את "יום אימונים מסוכן". זה נראה שהוא לא הולך על סיכונים, הוא יודע כיצד העלילה צריכה להתנהל ובאיזה קצב צריך לביים אותה, מהם השחקנים הנכונים לדמויות הנכונות ואיך הדיאלוגים ישמעו אמינים בכל הצורות השונות. כשראיתי בשנה שעברה את "נקודת שוויון" בקולנוע בבימויו, אמרתי לעצמי שרואים שהבמאי המדובר כבר מצליח למסד את עצמו בקולנוע, וחבל שהוא לא הולך רחוק עם הז'אנרים שהוא יכול ללכת בהם, וחבל שהוא לא עוזב את המקום הבטוח והשמור של סרטי אקשן בינוניים ועובר לביים גם דרמות איכותיות או סרטי מתח מהוקצעים. והנה, "ללא כפפות" הוא סרט הדרמה הסו-קולד 'איכותי' הראשון בבימויו. האם זה עובד? שאלה קשה.

סיפורנו מתחיל עם בילי הופ (ג'ייק ג'ילנהול שליט"א) מתאגרף עתיר גוף ועתיר הצלחות אשר מנסה לצלוח את מזלו מקרב לקרב בטכניקה מעניינת בה מגן על עצמו לאורך כל הקרב, מעייף את המתמודד השני ואז מכה בו ברגעי חולשתו לקראת סוף הקרב. כשאשתו נחשפת לאחד מהקרבות האלימים בקריירה שלו, מנסה היא לגרום לו לצאת מהעסק ולמצוא עיסוק יותר הולם, אך הוא, כאופייני לו בדמותו, בוחר להמשיך ולהלחם בכוח, ואף מאתגר את עצמו בהתמודדות עם מתאגרפים קשים יותר, חזקים יותר. כשהופ כבר מגיע לשיא חמימותו ורצונו להביע אלימות, נגרר הוא לזירה הלא נכונה בה מישהו זרק לו קללה לא נעימה - ובעקבותיה נוצר קרב עתיר דם, שכתוצאה ממנו אשתו איבדה את חייה. מכאן, כמו כל גבר ללא אשה, חייו של הופ מדרדרים מן הקצה אל הקצה, כאשר צריך להתמודד עם בתו הקטנה, אילוצי המשכורת הקשים וחיי התהילה והאגרוף שלאט לאט נעלמים.


("מאתגר את עצמו בהתמודדות עם מתאגרפים קשים יותר")

בסופו של דבר זוהי דרמת אגרוף, וזוהי דרמת אגרוף בבימויו של אנטוניו פוקואה כאמור. כשפוקואה מביים דרמת אגרוף אפשר לצפות ממנו לפרמטרים הגבוהים ביותר בתחום; אימוץ שחקן כמו ג'ילנהול זה הימור בטוח ומרהיב, כשלאחר שפרץ את מנעד הדמויות הכל כך מצומצם שלו בסרט המרהיב והנפלא "חיית הלילה", בוחר הוא לפרוץ עוד תחום ולשחק מתאגרף עתיר שרירים (כל זאת יש לזכור לאחר הרזון ומבנה גוף כמעט שלדי שהיה לו בסרטו הקודם) ואין ספק שג'ילנהול יודע את העבודה שלו היטב. זה נראה כאילו הוא עושה את כל המאמצים על מנת לזכות באוסקר, ולמרות שיופיו דועך במקצת, שחקן נהדר הוא היה ונשאר. הוא משחק דמות היפר אקטיבית, מלאה בכושר ובאנרגיה, אך כזו שמעבר לכל הקשיחות אפשר גם להתחבר אליה - והאופן בו הוא משחק את הדמות הזו הצליח להרהיב במידתו.

חוץ מבחירת השחקנים המרהיבה בנוסף לג'ילנהול (רייצ'ל מקאדמס קורעת לב, אונה לורנס בתפקיד בתו אמינה בצורה יוצאת דופן, ואפילו פיפטי סנט בתפקיד אורח מוצלח במיוחד) אנטוניו פוקואה כבר מפגין לא מעט ניסיון בבימוי שלו, והסרט עובד לא רע בתחום הזה. בסופו של דבר מדובר בדרמת אגרוף, מעין דרמת אקשן במילים כנות, וגם קטעי האגרוף וגם קטעי הדרמה עשויים בצורה מאוד מחושבת ואמינה מבלי שנצטרך להיות מובכים מהם. זהו לא סיפור אמיתי כמו "פייטר", וזוהי לא דרמת מוטיבציה כמו "רוקי", זהו סרט על התפרקותו של חיי אדם שקשה שלא להזדהות עמו, והשילוב של קטעי הדרמה עם קטעי האקשן עובד בהחלט ולא משעמם לרגע. מהבחינה הזאת, עוד פעם, אפשר להגיד פשוט שפוקואה עושה את העבודה כפי שצריך.

הבעיה הגדולה היא דווקא כל הדברים שלא קשורים לנושאים הטכניים, למען האמת, הבעיה הגדולה היא שהתסריט עצמו לא באמת מוצלח כפי שהוא היה יכול להיות. כשסרט מתאר את סיפורו של אדם שחייו מתפרקים, הוא צריך מטרה עלילתית מכוונת שאליה הוא שואף, מעין התרה או סוף שהצופה מייחל לו, ובחלק גדול מהסרט פשוט אין כזו. אנו צופים בחייו של הופ מתפרקים ונופלים, ללא שום דרך לחשוב שאפשר לשאוף לגבוה מכך, וזה קשה ומרגש, עד השלב שזה נהיה מתיש. גם נראה שחוץ מקטעי דרמה מרגשים לרגעים אין לסיפור הרבה מה להציע; הוא כולל הרים של רגש, הרים מלאים של דמעות, רגישות, סצנות בגידה ופרידה ושנאה וצלחות שבורות, וכל קלישאות המלודרמות שיכולות להיות. שוב, קטעי דרמה אמינים, מרגשים לרגעים שבהחלט עשויים היטב, אבל כמה סרט יכול לעבוד כשחלק גדול ממנו הוא רק קטעי דרמה של נפילה ודעיכה? ומה המטרה של הקטעים האלה אם הם ממילא לא מקדמים את העלילה?


("קטעי הדרמה עשויים בצורה מאוד מחושבת ואמינה מבלי שנצטרך להיות מובכים מהם")

פרט לעלילה, שפוקואה מביים את הסרט "כמו שצריך" לא אומר שהוא מביים אותו בצורה נפלאה. הוא מביים אותו טוב, וזה סרט שעובד טוב, אבל הוא לא באמת מצליח לצאת מגבולות הבימוי הסטנדרטים שהציב לעצמו לאורך כל השנים. הבעיה הגדולה היא ש"ללא כפפות" הוא סרט שמכוון לאוסקר, והוא לא יגיע לשם. הוא לא באמת מרגש מספיק כדי להגיע לשם, ג'ילנהול עם כל האהבה לא באמת מצליח ליישם את התפקיד כדי להגיע לשלמות שהוא מייחל אליה (בטח שלא אחרי התפקיד הבאמת מעורר השתאות ב"חיית הלילה") וגם נראה שהסרט לא מצליח בעצמו לעמוד בשיא הרגשי שלו. אבל אם אנחנו לא שופטים אותו לפי הפרמטרים היומרניים שהוא הציב לעצמו, אוסקר, התרגשויות וכל אלו, בסופו של דבר זוהי דרמת אגרוף לא רעה בכלל - מרגשת ויעילה בתחומה, ובהחלט אני לא מתחרט שצפיתי בה.