"אסון מהלך": לא עוד סרט אסונות

אפאטו חיכה כשלוש שנים בשביל להוציא את זה? לפני שלוש שנים גם לא יצא מכליו עם קומדיה על זוגיות, משפחה מורחבת, הבלות הממשמשת ובאה וכל מה שביניהם. לאחר כל כך הרבה זמן ללא סרט ולאחר טיפול, כמעט בכל נושא אפשרי, בענייני היחסים שבינו לבינה בהומור המושחז שמאפיין את סרטי אפאטו, הציפייה הייתה ללהיט שיכבוש את הקהל ויגדיר גבולות קומיים מחדש. אולי הציפיות היו גבוהות מדי.

קשה לומר מילים רעות על הסרט, הוא באמת מצחיק ומשתמש בשטאנץ הקבוע של סרטי אפאטו, קומדיה גסה עם בדיחות אסלה, שאיכשהו מצליחות להתעכל אצל כולם בגרון, הוא כבר הפך למיינסטרים בעצמו, אבל את הרכבת של סרטי הבנות תוקעות הגרעפסים, השתייניות, הלא מונוגומיות וכולי, הוא כבר טיפה פספס. "מסיבת רווקות" עשתה זאת לפניו ואחריה המבול. אפאטו ישב בצד וחיכה בשקט, שיתף פעולה עם הקומיקאית היהודייה וזה מה שיצא. לא להתעלף, אבל לצחוק בכיף.


(אל תפריע באמצע השלוק)

שומר נכנסת לתוך קלישאת בחורה עם "גינונים" גבריים (מודרני בשנים האחרונות) ואיך אפשר ללא אב לא תומך מאחוריה? האב מקנה לה את כל מנטרת ה"מונוגומיה לא קיימת" וכבר בסצנת הפתיחה הוא מלמד אותה ואת אחותה הצעירה את האמת שלו לגבי זוגיות ויחסים – הגרסה של אבא. שומר שומרת על שמה הפרטי בסרט, אולי בשביל להמחיש עוד קצת כוח נשי ויוצאת למסע הוללות שנמשך כל חיי דמותה. היא מעשנת גראס ללא הפסקה, היא שוכבת עם כל מה ומי שזז והיא הכי לא אקסקלוסיבית במערכת יחסים, גם אם מדובר בחתיך שרירי ו"אל יווני", כפי שהיא מתארת, דוגמת ג'ון סינה.

מי שלא ראה WWE (לשעבר WWF) בשנים האחרונות, אולי פספס את אחד הפייבוריטים של קהל ההיאבקות מאז האלק הוגן, ג'ון סינה הוא אחד מהפרצופים המוכרים, האהודים והאיקוניים ביותר של תעשיית ההיאבקות כיום. הוא עושה דבר יוצא דופן וכמעט מתנתק לגמרי מהדמות המאצ'ואיסטית שהוא מציג בעבודתו ודמותו היומיומית ונכנס לנעלי שרירן, אמנם, אבל רגיש, נאמן, מונוגומי ובעיקר בעל נטיות הומוסקסואליות חבויות, שמתפרצות מעת לעת במהלך הסרט.


(תעיף ת'יד)

סינה גם מופיע בעירום כמעט מלא ושובר, או יותר נכון מרסק את דמותו לאלף חתיכות, כאשר הוא עובר לצד הגיי של המתרס, באופן כמעט מוצהר, לפחות על פי הטקסט שהושם בפיו וגם עושה זאת בחינניות. עדין, פגיע ומצחיק לאללה. ג'ון סינה משחק אותה בתפקיד המינימליסי שנותנים לו בסרט ומוכיח שהוא לא חייב להיות רק הביריון עם רובה הסער בסרטי אקשן זולים, שהם פרי הפקתם של אולפני ה-WWE, הוא יכול לעשות גם קומדיות בניצוחם של במאים מוצלחים.

ואם בסופר סלבים עסקינן, לברון ג'יימס בשבירת דמות אישית משלו, מקבל תפקיד אפילו יותר גדול ונתח יותר עסיסי בסרט, כאשר גם הוא נכנס להגדרות של פגיעות וחברות עם בן דמותו של ביל היידר. אצל לברון שבירת הדמות אפילו מצחיקה יותר, מכיוון שהוא מצייר את עצמו כסופר קמצן, על אף הונו הרב. הוא מוכיח שאין תפקיד שהוא לא יכול לעשות והפעם לא מדובר בעמדה במגרש הפרקט, הוא גם שחקן קומי חביב ביותר ומייצר הפוגות קומיות מהעלילה הקומית בעצמה.


(גבר, אין מצב שאני משלם על הארוחה)

העלילה די פשוטה ובנאלית, כמה שאפשר לצייר סרט כזה כבנאלי. הצופה מקבל אישה בתפקיד "גברי", אחת שדופקת וזורקת, לא נשארת לישון ושונאת כרבולים וכפיות במיטה. חוץ מלהפליץ ולשיר את האלף בית בגרעפסים רועמים, היא בעצם עושה הכל וזה כולל שיחת "את מי הייתי דופקת" עם חברתה הטובה באסלות בעבודה, בתחתונים מופשלים מטה.

הבעיה עם בעניין הלבשת תכונות שעד היום נראו גבריות, שזה מרגיש מאולץ בשלבים רבים של הסרט, מאולץ מדי לאישה חופשיה ומשוחררת ומאולץ מדי בכלליות, לכל בן אנוש. לעיתים איימי שומר מרגישה כמו סטיפלר וזה לא חידוש, רק הוספת שדיים ופני דובון אכפת לי חרמן על דמות שתחיה לנצח.
עד אמצע הסרט ועוד טיפה, העלילה מקרטעת ונראית כמו אסופה של מערכונים ומשם והלאה היא מתנהלת על פי חוקים ידועים וברורים של קומדיה רומנטית על שלל גרסאות הז'אנר.

אפאטו מוכיח שהוא צריך להתחדד קצת והפנייה שלו לקהל הנשי המשוחרר נראית לא מלוטשת מספיק, בטח שהוא כבר דורך על אדמה כבושה ומעובדת, כמו בז'אנר הספציפי הזה. אפאטו בונה חברה גברית נלגעת למדי, כמו שבדרך כלל נהוג להציג את הנשים בז'אנר. הגברים הם הורים חרא, חנונים ורופסים וגם אם הם ספורטאים נדירים הם בעלי אופי רך ו"נשי". היחיד שמהווה מקור ודוגמא "למופת" הוא האב, שגרם לאיימי להיות מי שהיא וכמו שהיא.

מרגיש כאילו העולם קורס פנימה ומקיא את עצמו החוצה? בדיוק ככה. רק שזו קומדיה קלילה, שאמורה לגרום לנו לעשות פיפי במכנסיים ובזה היא מצליחה, לפרקים לא מעטים. לפרקים אחרים ההומור מתקשה לסחוט את הצחוק המשחרר ומוציא בקושי "יוסוף" קטן של מאחורי החיוך. בעיה מרכזית (נוספת) של הסרט היא המריחה המטורפת שלו. אפאטו ידוע בחיבתו להרחיב ולהאריך באורכו הכולל של הסרט והפעם הוא לא חורג, כאשר הוא מותח את יריעת הסרט על פני שעתיים (!), אשר בקלות יכלו להתקצר.

אין שום הצדקה לשעתיים והעלילה לא כזו מעניינת, שיש צורך והצדקה במתיחת הקהל בתוך אולם הקולנוע, או בהמשך במושבם בבית. הסרט לא כולל מוזיקה מסיבות מופרעת או מוזיקת רקע יוצאת דופן ואפשר להסיק מכך שאפאטו משתדל לפקס את הקהל על הסיטואציות ועל האישה ולא הרקע המטורף של חייה, שכבר מובן וממשיך להתבהר עם התקדמות העלילה.

מעבר לסופר כוכבי הספורט (סינה את לברון) וביל היידר, רופא הספורט החנון, החבר/מנתח של כל כוכבי הספורט האמריקאיים, הקאסט של הסרט מציג עוד כמה כוחות קולנועיים, שנותנים תצוגות הורסות מצחוק ומעל כולם, שוב אישה חזקה. טילדה סווינטון, שוב תחת מעטה איפור כבד ומבטא בריטי הורס בריאות. עורכת המגזין ההזוי (S'Nuff ), בו עובדת איימי. דוגמא מוקצנת בטירוף של אישה חזקה וכוחנית, אשר משפיטה את כל הגברים שעובדים תחתיה.


(שוב מתחבאת מתחת לאיפור)

סווינטון התאהבה במשחק מחבואים כחלק מתפקידיה הקולנועיים והיא בלתי ניתנת לזיהוי בתפקיד הנוכחי ופשוט ענקית, גם בתפקיד קומי כרגיל כבר אפשר לומר בפה מלא. תחתיה תגלית של ז'אנר הקומדיה, אשר עולה לאט ובבטיחות, רנדל פארק, אשר התגלה בתור קים ג'ונג און, בסרטם ה"שערורייתי" ; של רוגן ופרנקו. פארק בתפקיד קומי חביב, ממשיך לבנות לעצמו שם ולתקוע מסמרים בהפקות קומיות לא רעות.

עוד סלבס שמפציעים לדקה ורבע: אמרה סטודמאייר, טים מידוס, דניאל רדקליף ומריסה טומיי בתפקיד בתוך סרט פנימי (מצחיק), מת'יו ברודריק הנשכח, מת'וד מן, שתמיד נעים לראות אותו, אפילו לכמה דקות וכמובן עזרא מילר הנפלא בתפקיד חנון חולני במיוחד.

מעבר להיפוך המגדרי בין גברים לנשים, גם המגזין בו עובדת איימי ותרבות האינטרנט, ההולכת ומשתלטת מקבלים מבט מיוחד מזכוכית המגדלת של אפאטו, כאשר הוא שם ללעג את אותה תרבות נלוזה, אשר מאבדת את גבולותיה בעבור אייטמים תקשורתיים. קומדיה חביבה וקלילה, אשר הייתה יכולה להקליל עוד בקיצור זמנים והגעה בזמן מבחינת הקונספט. נחמד לראות יצירה של אפאטו שוב על המסך הגדול, אבל הגיע הזמן שהוא ייקח עוד טיפה חופש בשביל לחזור הרבה, אבל הרבה יותר טוב.