"שליחות קטלנית: ג'נסיס": מחשב מסלול מחדש

אם במקרה יצא ולא פתחתם את העיניים מול מסך טלוויזיה בשלושים השנים האחרונות, יכול להיות שפספסתם שניים מסרטי האקשן הטובים והמהפכניים ביותר בתולדות הקולנוע. צאת הסרט המהפכני, מבחינה טכנולוגית והראשון בסדרת סרטי “שליחות קטלנית”, אשר ראה אור בשנת 1984. הסרט הציג את ארנולד שוורצנגר; השרירן, מר עולם והשחקן בעל המבטא האוסטרי הכבד, בתור רובוט, אשר נשלח בזמן על מנת להשמיד את תקוות המין האנושי, אמו של מנהיג המהפכה, ג'ון קונור.

מייקל ביהן היה קייל ריס (לימים, אביו של ג'ון) ושרה קונור, אמו של ג'ון, גולמה על ידי לינדה המילטון בתפקיד עם טעם של פחד ויראה ממה שהולך להגיע לעולם. הוליווד עמדה והצדיעה ליצירה המתקדמת והמרהיבה (באותם זמנים, היום זה נראה עלוב) של ג'יימס קמרון ולא חשבה כי סרט ההמשך, אשר הגיע כשבע שנים לאחר מכן, הולך להיות מהפכני באותה המידה. אז חשבו! סרט ההמשך של ג'יימס קמרון הציג שניים מחברי הקאסט המקורי, השניים החשובים מכל: שוורצנגר, הפעם בצד המגן והטוב ולינדה המילטון בתור שרה קונור שונה: באד-אס, זועמת, עצבנית, מתוחכמת ומוכנה לעשות הכל, אבל הכל, בשביל להציל את בנה, מוביל מהפכת העתיד מול סקיינט והמין הרובוטי.


(זוכרים אותי משנות ה-80?. ארנולד שוורצנגר בתור "המחסל")

הסרט הוציא את דמותו של שוורצנגר קצת מהתפקיד הרובוטי, ממוקד המטרה של הסרט הראשון והביא את רוברט פטריק באחד מתפקידיו הבלתי נשכחים, בתור הרובוט הנוזלי וממוקד המטרה. שוורצנגר הוסיף כמה משפטים ששום דבר לא ימחה אותם עם הזמן ויצק לתפקיד מרכיבים מרככים וקומיים בזעיר אנפין, על מנת לעדן את דמות “המחסל” הנוראי שהציג בסרט הראשון. התפקיד של הרובוט, חסר הנשמה, עבר לפטריק שהקפיא את הדם של כל מי שצפה בסרט, הרובוט של שוורצנגר הפך לכזה שאפשר לעבוד איתו ואפילו לנסות להתבדח איתו (ועוד נגיע לזה בהמשך, עבור הסרט הנוכחי).

הסרט “שליחות קטלנית” השלישי היה ממש הערת שוליים בהיסטוריית סרטי “המחסל” והסרט הרביעי היה הראשון שקפץ לעתיד ולא נותר בעבר עם משלוחים אחורה בזמן, עם הצוות הכי איכותי שהיה לסרטי “המחסל” (כן וזה אומר ששוורצנגר הופיע רק בתור הולוגרמה שם), שכלל את כריסטיאן בייל, הלנה בונהם קרטר, אנטון ילצ'ין וסאם וורטינגטון.

וכאשר חשבנו שלא ישובו לסדרת הסרטים, שלא הצליחה לבצע אף קאמבק מרשים לשני סרטיו הראשונים של קמרון, חרף הטכנולוגיה ההולכת ומתקדמת, הגיע החמישי עם השם המחייב: "ג'נסיס" (בראשית) ועשה מיקס וסלט עשיר וצבעוני מכל החומרים שהיו במהלך ארבעת הסרטים, שקמו לפניו.

מה לא היה שם? שוורצנגר צעיר ומעוצב נגד שוורצנגר זקן ומרוט. שרה קונור חדשה, חיקויים והומאז'ים בלתי פוסקים לשני הסרטים הראשונים, עד לרמת העתקת סצנות באופן כמעט מושלם. הרובוט הראשון (שוורצנגר צעיר), השני (ביונג-הון לי הנפלא מסרטי "כוח המחץ" ו"לפגוש את השטן" הקוריאני) ועוד אחד חדש ומשודרג (תגלו לבד בסרט).


(זוכרים אותי משנות ה-90?)

זה מה שקורה שכבר אין יותר מדי רעיונות מקוריים; מחקים ומשעתקים את אלו המקוריים. אפילו מנות ההומור, אשר הוקצו וטפטפו טיפין טיפין מסרט לסרט, הלכו והתקרבו לכדי פיצוץ מרוב העומס בסרט הנוכחי. הפעם, עם מנות גדושות של רפרנסים מודעים מאוד לעצמם, לסרטים הקלאסיים וגם על כוכב הסרט הבלתי נגמר, מר מושל קליפורניה, לשעבר. כל זה מצפה לצופים שינהרו לחזות בסרט החמישי בסדרת סרטי “שליחות קטלנית”.

הסרט, שלא כמו קודמיו או בכלל כמו כל סרט אקשן, כבר לא צריך היה להתחיל עם גישושים ולכן הוא החל, בערך איפה שקודמו, הרביעי במספר, נפסק. עם הניסיון האחרון להשמיד את "סקיינט", התוכנה/רובוט על, אשר איימה על הגזע האנושי. כבר בדקות הפתיחה אפשר היה לקבל פתיחה מוחצת עם נאום חוצב להבות מצידו של מציל הגזע האנושי: ג'ון קונור (אשר אותו גילם, לצער צופים רבים, ג'ייסון קלארק הפרוותי, שממש לא מצליח להפיח אלמנטים מיוחדים באף אחת מהדמויות הראשיות אותן גילם לאחרונה).

משם העלילה נזרקת בחזרה אל שנת 1984, אל עבר תקופת הסרט הראשון ואלן טיילור, הבמאי, מצליח לארגן העתק של סצנת נחיתתו של המחסל המקורי, שאותו גילם שוורצנגר בסרט הראשון בסדרה. קייל ריס (ג'יי קורטני, כוכב נאה, עולה ועדיין לא כזה אשר מספק ערך מוסף לאף תפקיד), נשלח לעבר להגן על מאמא קונור ומשם, בערך, נעצר כל הדימיון או הזיכרון של הסרט הראשון.

רובוטי העבר וההווה מתחילים להתערבב וסצנה נהדרת של שוורצנגר כמו שהוא כיום וכמו שהיה רוצה לחזור נערכת בשלב מוקדם, יחסית, של הסרט. החזרה לאייטיז ולתקופת הסרט הראשון מעוררת נוסטלגיה ועמוסה בהומאז'ים, אבל שוב, כפי שכבר צוין לפני כן, עמוסה בעיקר בהמון בדיחות מודעות עצמית וקריצות, שקשה לפספס, אל עבר הסרטים האגדיים של ג'יימס קמרון.


(יש לי משהו בשיניים?)

המפגש בין קייל ריס ושרה קונור כבר לא נראה כזה סקסי (למרות ששני השחקנים סופר סקסיים), אלא יותר כמו סוג של פארודיה ומקדימה לו סצנה בוטה עם פרסומת ממש לא סמויה לנעלי נייקי. המפגש הזוי אף יותר, בעיקר כאשר מי שמלווה את שרה הוא שוורנצגר, שהצליחו לתפור עבורו עלילת רובוט מזדקן והוא בעצמו מקבל קטגוריה עצמאית של קומדיה בסרט: הוא מתאמן על חיוכים, מעיר הערות "אנושיות", לא מוכן שיספידו אותו או את דמות הרובוט שלו ומצהיר שהוא זקן, אך לא פג תוקף. השיא ביחסי הביזאר הבין אנושיים-רובוטיים שהוא מקיים עם קייל ושרה, הוא יחסי אב-בת אל מול הדייט הראשון, שרוצה לקחת אותה לטיול דרכים באירופה.

את הבת המרדנית (שרה קונור, בשבילכם), שמפליאה בכינוי "סבא'לה" (Pops באנגלית) לכיוונו של המחסל האיום, מגלמת אמיליה קלארק, חאליסי בשביל 95% של אוכלוסיית העולם שאיננה אוקיינוס. היא פותחת קצת את הפה, שמנשק את הדרקונים ביום יום ומוציאה איזה Shit אקראי. נראה שהיא עושה זאת בעיקר בשביל להוכיח שלא רק שפה מצוחצחת, רהוטה במבטא בריטי או דותראקית שגורים בפיה.

היא משחקת לא רע ותורמת גם את הצד הקומי שלה לעלילה הקלילה, יחסית. אבל... וזה אבל גדול, שרה קונור תמיד תהיה לינדה המילטון. קלארק היא לא הביץ' הטיפוסית שהציגה לעולם כולו לינדה המילטון, היא לא נראית כוחנית מספיק והאמת, אם משווים בין השתיים, קלארק נראית לידה כמו ילדה קטנה ומפוחדת (גם בגיל, כמובן).

אנקדוטה קלה בעניין שרה קונור ודמות מ"משחקי הכס", אשר מגלמת אותה: בסדרה משנת 2008 הנושאת את השם "טרמנייטור - יומני שרה קונור", מי שמגלמת את שרה קונור היא דווקא לנה הידי, הידועה לכולם בתור סרסיי, המלכה הכלבה והסופר סקסית, אשר מוכנה לעשות הכל עבור ילדיה וכאמור לא בוחלת באמצעים (מצלצל מוכר ומתאים).


(למה חאליסי ולא סרסיי?)

אולי אם הגלגלים היו פועלים באופן מושחז יותר אצל קברינטי הסרט, היה אפשר לעשות יופי של קאמבק עם דמות לא פחות צבעונית והרבה יותר מתאימה לתפקיד הראשי ועוד עם אחת שכבר גילמה פעם את שרה קונור. חזרה לקומדיית האקשן המוצלחת של הקיץ; בין ניסיונות לחייך, הטפות מוסר רובוטיות על התנהגות אנושית ושאר ניסיונות לבדר את הקהל, הנשען על העבר, הרובוט שוורצנגר, ששיבה נזרקת בשערו עם הזמן (בסרט ובמציאות), מפליא בהסברים טכניים אודות המסע בזמן וכאן מתקיים אחד הפרדוקסים ועקב האכילס הגדול של הסרט.

הקשקשנות על מסע בזמן והתמרונים של מפיקי הסרט מעלילת המקור לעלילה הנוכחית הם הבור העצום של הסרט, אותו מנסים לכסות ולטייח עם כל מיני מושגים, שנשמעים מטופשים יותר ויותר ככל שהם עולים לאוויר וגם הצוות עצמו מתייחס בבדחנות ובזלזול להסברים רציונאליים לגבי מה שהיה אמור לקחת שלושה או ארבעה סרטים ולשים אותם על מסלול ישר מבחינת עלילתית. אבל ניחא, הפיצוצים מפצים.

הזינוקים בין אתמול, היום ומחר כבר הופכים כל כך תכופים עד שכל הבלילה נראית הגיונית ושוכחים פרטים קטנים שהם חורים גדולים. ההסברים של שוורצנגר על מסעות בזמן אפילו מגדילים את הנפח הקומי שלו והוא הופך, כמעט באופן בלעדי, להפוגה הקומית הרשמית של הסרט ומה שאמור לרענן את העלילה מדי פעם, כאשר הפיצוצים תופסים את המקום באופן מוגזם מדי עבור יוצרי הסרט.


(בואי שרה'לה, הולכים...)

הסרקזם ורמת ההומור כל כך קיצוניים, עד שאפילו הביקורת הלא כל כך מרומזת על דרך החיים הנוכחית נעשית באופן הכי ציני ובוטה שאפשר, כאשר הסמארטפונים והאייפדים נמצאים במוקד הביקורת, ביחד עם כיוון פני המשתמשים. כלפי מטה. ג'נסיס, מסתבר, הוא גם שמה של מערכת הפעלה, שלא נראית רחוקה מימי ההווה שלנו. מערכת הפעלה חכמה, אשר מחברת בין כל מכשיר אלקטרוני למפעיל שלו והיא הסימן של קץ האנושות. ביקורת לא מרומזת - כבר אמרנו.

והעתיד כבר כאן, אפילו השנה אליה קופצים בעתיד הרחוק היא שנה, שבהתחלה, כאשר שומעים אותה, נשמעת רחוקה, אבל 2017 כבר כאן ותגיע עוד שנתיים. גם אם נשמע רחוק משנות השמונים והתשעים. "שליחות קטלנית ג'נסיס" איננו סרט שמהרהר בעומק רב על דברים שלא היו בסרטים הקודמים, הוא קצת יותר מעודכן, טכנולוגית, על האמצעים שיביאו חורבן ומראה שניבוי העתיד של קמרון ואחרים שהגיעו לפניו, הוא לא רחוק מכפי שחשבו.

הסרט גם מעודכן הרבה יותר מבחינת האמצעים ליצירת אפקטים קולנועיים מרשימים ובכך הוא ממשיך לשדרג ולעדכן את הגרסה. מי שלא משתנה, לא מתעדכן וכנראה שגם לא יפוג תוקפו בקרוב (גם על פי המנטרה המרכזית שלו מהסרט) הוא השרירן ומושל קליפורניה לשעבר, מר שוורצנגר. כאשר כל התפאורה, הקאסט וההפקה של הסרט משתנים ומתחלפים סביבו ללא הרף, הוא ממשיך לגרור אחריו את הסלע העצום הזה וממשיך לעשות זאת בהצלחה יחסית. יחסית לסרט חמישי בסרטי "המחסל" והרביעי של שוורצנגר בסדרה, הוא עושה עבודה לא רעה בכלל.