"אברלי": נוור-אברלנד

לא חסרות כוכבניות קולנוע שהרגישו שהקריירה שלהן חייבת דחיפה מוראלית והוסיפו איזה סרט אקשן זבלי לתיבול הפילמוגרפיה שלהן, אבל סלמה הייק היקרה נעה על הקו בין קומדיות טיפשיות וסרטי אקשן חסרי שאיפות כבר מזה כמה שנים, בערך מאז שאיתרו אצלה שתלי סיליקון, בין שלל אתרי הרכילויות. נראה שהסיליקון הוסיף למראה של השחקנית נפח רצוי, אבל הגיע על חשבון הנפש והעומק שבתפקידיה.

וכך, מי שהייתה מועמדת לאוסקר על הסרט "פרידה" לפני קצת יותר מעשור (13 שנים ליתר דיוק), נותרה פנים ושדיים נהדרים, אבל שחקנית קולנוע שמעדיפה להשקיע בפרויקטים בינוניים של אדם סנדלר וסרטי B מקושקשים. כאשר מציצים בקריירה של הייק, אפשר לגלות מעט סרטים איכותיים ומאתגרים והרבה זבל מסחרי המעשיר את הגברת בעוד כמה ג'ובות לניפוח שדיים נוסף.

מה שכן בטוח, מכיוון שמוצאה הוא לטיני ואין רבות, מוצלחות ויפיפיות כמוה, התיאור שלה בדף ה-IMDB מפרגן מהמילה הראשונה שמתארת אותה, כאשר היא נחשבת לאחת מכוכבות הוליווד ה"מסנוורות" והמובילות, למרות שהתפקיד המוצלח האחרון שלה היה אי שם בשנת 2002, בסרט "פרידה". הייק לא יכולה להיחשב ליקירת הוליווד למשך זמן רב ללא קבלות מלבד ניתוחים פלסטיים וקוסמטיים לגופה המהמם, הגיבוי הגורף מהציבור והסביבה ההוליוודית לא יכול להמשיך ולהישען על עבודות סוג ב' שמגישה לנו השחקנית המקסיקנית.


(שלא תעז לגעת בוודקה. צילום: מתוך הסרט "אברלי")

בספטמבר הקרוב הייק תחגוג 50 ועל אף על פי שהיא עושה את כל המאמצים להיראות רחוק מגילה (ומצליחה, ללא ספק), המאמצים צריכים להיות מרוכזים בהעשרת הקריירה הקולנועית שלה בסרטים טובים יותר ממה שהיא מפיקה מעצמה בשנים האחרונות. אברלי היא הדמות הנוכחית של הייק בסרט. אבל היא יכלה באותה קלות להיקרא באלף שמות אחרים, מכיוון שהעלילה היא גנרית למדי, שחוקה ומלאת חורים כמו גבינה שוויצרית משובחת. הבימוי הוא כאילו שאפתני, מנסה את מזלו משלל תכסיסים קולנועיים קלושים, שלא בדיוק נראים כמו יצירות של רודריגז את טרנטינו, או גיא ריצ'י.

ג'ו לינץ', שכל קשר בינו לבין במאי אחר בשם לינץ' הוא מקרי בהחלט, הוא במאי שאחראי בעיקר על B Movies או סרטונים קצרצרים והסרט הנוכחי נראה כמו B קלאסי וכולל יריות מרובות, חיסול של מרבית הניצבים והקאסט וכמובן שבאופן הכי מדמם שאפשר.

כדאי לסיים את הפופקורן בחלקו הראשון של הסרט, מנות הדם המרובות והמיתות הדוחות מגיעות בחלק השני ובגדול, לחובבי הז'אנר, כנראה שהעובדה לא תפריע בלעיסת פופקורן עד השנייה האחרונה של הסרט ועד לגרעינים שלא התבשלו דיים ותקועים בקצה קצהה של קופסת הפופקורן. לנפשות עדינות אפשר להכין איזה כיסוי עיניים נעים שיעלה ויירד במהלך הסרט לא מעט פעמים.


(הסט של 50 גוונים זה בהמשך. צילום: מתוך הסרט "אברלי")

אברלי, בגילומה של הייק, היא אנטי-גיבורה קלאסית, הנרדפת הסדרתית, שמצליחה לעמוד בסחף ולא ברור כיצד. אילו אימונים מפרכים היא קיבלה מעבר משגל אלים על ידי הבעלים הפנאט שלה. האם היא אומנה בעברה (לפני שהייתה זונת צמרת) על ידי כוחות קומנדו מקומיים? האם היא למדה מחייליו של המעסיק הנוכחי שלה? לא ברור. אבל אברלי לומדת עם הזמן (וזה די מהיר, יחסית ללילה ארוך) להיפטר מהפחדים המובנים שלה.

היא לומדת במהרה להחזיק את האקדח ישר וגם את תתי המקלעים למינהם. סרט אקשן אשר לא בוחל בוויתור על כל קמצוץ של מידע מקדים והיגיון פנימי מינמלי וקופץ ישר לאקשן, מסביר תוך כדי תנועה וגם אם ההסברים לא מספקים את קהל הצופים, הוא מנסה לפצות בסצנות הרסניות לבניין אחד, שממנו אברלי לא מתוכננת לצאת בחתיכה אחת.

ישנם אזכורים תפיסתיים לגיבורה הנוקמת מ"להרוג את ביל", אותה גילמה אומה טורמן הנהדרת, אבל בואו נודה באמת, סלמה הייק היא לא אומה טורמן ו"אברלי" לא מדגדגת את קצה האצבע הכרותה של "להרוג את ביל". גם השחקנית הצעירה שמגלמת את בתה של אברלי (איישה איימה), נראיתה בהתחלה כמו טובה לאיזה הורה שעובד בהפקה, כי מלבד מתיקותה ויופייה הבוסרי, כישרון משחק מינימלי, שלעיתים דרוש לשחקנים קטנטנים, לא קיים אצל איישה הקטנה והמתוקה.

שעה וחצי של אקשן חסר מעצורים וכמעט חסר עלילה, בידור להמונים, נחמד לכולנו לראות את פעם נוספת את הניתוח המוצלח שעברה הייק ואת חמוקיה, אבל עם כל הכבוד לכל קימור וקימור, את הסרט הזה היא לא תזכיר בתור אחד מהפרויקטים המוצלחים שלה בערוב ימיה.