"הקול בראש": שואף לשלמות

אני מוכן לחתום ש90% מביקורות הקולנוע על סרט זה יתחילו מהעובדה שמדובר בעוד סרט מבית פיקסאר, וזו גם הסיבה שהוא כל כך מוצלח, וזה אולי נכון. מהי חברת פיקסאר? פשוט חברת סרטי אנימציה מבית דיסני שקמה במטרה אחת: לגרום לסרטי האנימציה המטופשים של המאה ה-20 להיות מיועדים גם למבוגרים. להפוך סרטי אנימציה לסרטים טובים ומהנים לא רק לילדים. "משפחת סופר על" היה בראשיה, "מפלצות בע"מ" הצטרף אליו כמובן. אבל עם הזמן סרטי פיקסאר נהפכו למעבר לחמודים ויפים, והפכו לכאלה שהם מופת של ממש. מופת של יצירה. מופת של דמויות. מופת של ויזואליות. "WALL-E" היה סרט שגרם לכולנו להרגיש כאילו אנחנו בעולם אחר, וגרם לנו לתהות לגבי עתידנו, למרות האנימציה הילדותית שבו. "למעלה", בין הבלונים הצבעוניים והבית המרחף, היה סרט מרגש ומעלה דמעה על זקנה והתנתקות מהעבר. אז כן, הם הצליחו ליצור יצירות מופת, באנימציה. "הקול בראש" מתעלה גבוה ברשימת סרטי המופת שלהם, וזה הישג לא צפוי בכלל. מדובר פשוט בסרט נפלא.

אז "הקול בראש", כפי שחלקנו ראה בטריילרים או בתקצירים, הוא סרט עלינו, משפט קלישאתי יהיה ככל שיהיה. לכולנו בראש יש את הקולות המתווכחים המובילים אותנו במהלך כל החלטה - האם ללכת עם הבחור ששנאתי בעבר לגלידה או להתעלם ממנו, האם להגיד שלום למוכרת הזקנה בשוק או לצחוק על פגמיה. כעס מול אמפתיה, לעג מול סימפטיה. כך הסרט מורכב: מרגשות. במוחנו הצעיר על פי הסרט יש מספר דמויות שמייצגות את הרגשות בראשנו, והן ביחד מתווכחות או מתנהלות אחת עם השנייה כל הדרך. לכל דמות יש מראה, שם, והתנהגות: האחת היא "שמחה", דמות עליזה וחייכנית שמובילה את ההתנהלות השכלית של הדמות הראשית וגורמת למוטיבציה הטובה שבה. מנגד, יש את "עצב", דמות כחולה ומלנכולית שמאטה את ההתנהלות, גורמת לדמותנו להיהפך לכבדה ומעייפת. בנוסף יש את "פחד", "כעס", ואפילו "גועל". כל אלו גורמים להתנהלויות השונות במוחנו לצאת לידי ביטוי, וכמו בחיינו, אירוע אחד גדול יכול לערער מציאות שלמה. הסיפור הזה הוא של ריילי, ילדה בת 10 העוברת לדירה חדשה ובעייתית בסן פרנסיסקו, מעבר המשפיע קשה על רגשותיה, מערכת הרגשות שלה מאבדת שליטה, ואנו צופים בהתנהלות רגשותיה בראשה במהלך התמוטטות זו ובהשלכות שלה.


("אירוע אחד גדול יכול לערער מציאות שלמה". צילום: מתוך הסרט "הקול בראש")

כמה יכול להיות מעניין סרט על רגשות? וכמה יכול להיות מעניין כשהוא על ילדה בת 10? מסתבר שמעבר לכל דמיון. דבר ראשון: כי זה יצירתי. הרעיון שעומד מאחורי דמויות שמייצגות רגשות הוא פשוט דבר שלא ראינו עד כה בקולנוע. הרי זה כל כך מעורר הזדהות, לראות אירוע בו האב מעצבן את ריילי, וכעס ושמחה מתווכחים האם צריך להגיב בסבלנות או לתקוף אותו באמירה מטופשת. פיט דוקטר, במאי הסרט הזכור לטוב מ"מפלצות בע"מ" או "למעלה" מצליח להעלות את הרעיונות האלה בצורה מופתית ומשובחת. כל התנהלות הרגשות בסרט מלאה בהומור, ברגש, ברפרנסים לסרטים אחרים או אפילו לאירועים שכולנו חווינו בחיים. גם באופן כללי הדרך בה הסרט מביע את הרעיונות שלו מופתית בעיני: יש בראשנו מחסן זכרונות עצום, אשר בו הזכרונות נראים ככדורים הנאספים בטורים, כל זכרון מייצג רגש מסויים, זכרונות חשובים יותר ופחות, כאלו שנעלמים וכאלו שנבלטים, והסרט פשוט נותן הדמיה ויזואלית לכל מה שקורה בראשנו במהלך כל החיים. זה מדהים.

אז אין ספק, מבחינה אובייקטיבית, ההישג של הסרט "הקול בראש" הוא היצירתיות שלו. הרעיוניות שלו. לא ראינו סרט כזה, ובשביל סרטים כאלה אנחנו הולכים לקולנוע. גם אם מדובר באנימציה. אבל בהסתכלות האישית, הסובייקטיבית, מדובר בעיני בסוג של סרט שקיבל מקום אישי בלב שלי, מקום אישי בהיותי חובב קולנוע, מקום לבבי. אבל למה, בכלל? למה בעולם כזה, בין ים של סרטים וים של הקרנות קולנוע, דווקא סרט שהוא חמוד ונהדר והכל, מצא אותי בסיטואציה נורא רגשית מולו? בתכלס, למה הקול בראש גרם לי פשוט להתרגש? מה גרם לי, כאדם בוגר, ולשאר הקהל, לעמוד עם דמעות בגרון מול סרט אנימציה? התשובה היא מצחיקה וקשה, אבל אולי כי הוא פשוט סיפר את הסיפור שלי, או של כולנו. החזיר אותי לעבר, כשהייתי ילד בן 10, וסיפר בשלבי שלבים את המקרה שקרה לי, את סיפור החיים שלי. הוא תיאר את הרגשות שלי, האלו שאי אפשר להביע דרך מילים, או שאפשר להביע רק דרך סרטי אנימציה מדהימים. אבל זה לא רק אני. אולם שלם עמד עם דמעות בעיניו אל מול המסך והיה המום, ואולם של מבוגרים, מרוגשים. את זה לא תמצאו בהרבה סרטים מצויירים.


("אולם שלם עמד עם דמעות בעיניו אל מול המסך והיה המום". צילום: מתוך הסרט "הקול בראש")

"הקול בראש" הוא פשוט שיר הלל ליצירתיות קולנועית, ולא קל להיות יצירתיים בעולם שלנו. דמיון, מחשבה ורעיוניות הם דברים שכבר נעלמים מהקולנוע המציאותי, ובקרוב ייעלמו גם מהקולנוע המצוייר. סרטי הקיץ נאספים סביב רימייקים, סרטי המשך וקומיקסים, וסרטים מקוריים טובים בקולנוע הם דבר נדיר, דבר שכבר נעלם לדעתי איפה שהוא בשנות ה-90, והנה, מצאנו אחד נוסף. אחד שלא מוצאים הרבה כמוהו. "הקול בראש" הוא אחד מהסרטים המהנים והמרגשים שראיתי לאחרונה, והוא אחד מסרטי האנימציה הטובים שראיתי, אך אתם לא חייבים להיות רגשניים מטופשים כמוני כדי לאהוב אותו. מספיק פשוט לאהוב קולנוע יצירתי. פשוט כך. פשוט נפלא.