"מבוך השקרים" - ראיון עם ג'וליו ריקרלי

למרות שרוב סרטי השואה מתרכזים בזוועות המלחמה, מכל צדדיה, "מבוך השקרים" בוחר להתעסק דווקא בצד אחר, בצד יותר אפל של מלחמת העולם ה-2. הסיפור מבוסס על סיפורו האמיתי של פריץ באואר, יהודי ששימש כתובע המחוזי של מדינת הסן בגרמניה בין 1956-1968, והביא לדין קציני אס אס על פשעי מלחמה אשר הוצאו לפועל בתקופה שחורה זו.

גרמניה ספגה מכה קשה ביותר אחרי המלחמה, הן מבחינה מדינית, פוליטית וגם מהפן האישי, אבל על האחרונה ממעטים לדבר. על העם הגרמני, הנאלץ להתמודד עם עבר עכור של מוות והרס אף אחד לא דיבר. על ההורים אשר נאלצו לספר לילדיהם מה סבא שלהם עשה ואיזה חלק הוא לקח במלחמה ועל ילדים שגילו בעת בגרותם ששורשי משפחתם הינם נקובי דם יהודי. על עם שלם, שהיה צריך להתמודד או לטאטא מתחת לשטיח ובחר דווקא לטאטא. על כל אלו לא מרבים לדבר, סיפר הבמאי ג'וליו ריקרלי. בסרטו המלא הראשון, דווקא הוא, בוחר להעלות את הנושאים החשובים הללו לפני השטח באמצעות סיפור נפלא ומרגש על הבאת פושעי המלחמה לצדק.



בראיון עם ג'וליו ריקרלי, במאי הסרט, הוא סיפר על כך שנולד למשפחה איטלקיה אך גדל רוב חייו בגרמניה, ונאלץ להתמודד עם הסיפורים עוד כשהיה ילד בבית הספר. כשנשאל אם למד באמצעות יצירת הסרט משהו חדש אודות המלחמה, הוא השיב שאת הרוב כבר ידע. מה שכן הפתיע אותו היה גודל ההשפעה שיש למלחמה זו עד היום על גרמניה, על כל היבטי החיים בה.

השחקן, אלכסנדר פהלינג, אשר מגלם את הדמות הראשית בסרט, יוהאן ראדמן (דמות מומצאת המבוססת על שלושה תובעים שעבדו תחת באואר במשפטי פרנקפורט אושוויץ), סיפר שדווקא הסיפור עליו מתבסס הסרט מאוד הפתיע, בעיקר כשהבין כמה זמן לקח לעם הגרמני להתגבר על האסון אשר פקד אותם. זוהי בדיוק הסיבה לדעתו, שחשוב כל כך כן ליצור סרטים מסוג זה, ובטוח שהרבה גרמנים יופתעו כמוהו.

על סוף המלחמה אכן הכריזו ב-1945, אך לטענת ריקלי, ב-1984 כאשר נשיא גרמניה נאם על שחרור העם הגרמני, רק אז גרמניה שוחררה באמת ממלחמה זו. "תקופה ארוכה לא דיברו על זה בגרמניה וזה הדהים אותי", אמר הבמאי. לפהלינג הסרט דווקא שינה את הפרספקטיבה אודות הנושא, והוא לא מסתכל על ההיסטוריה של גמרניה אותו הדבר מאז.



כשנשאל למה בחר דווקא נושא כזה לסרטו הראשון ואם היה קשה לכתוב את התסריט, ריקלי השיב כי "הסיפור היה קיים, רק הייתי צריך לכתוב לו את התסריט, אבל הסיפור בהחלט כתב את עצמו". לשאלה למה דווקא את הנושא הזה, ענה שבגרמניה, כדי ליצור קולנוע, חייבים סיפור חזק ויוצא דופן. כשגילה תקופה שלמה בהיסטוריה של גרמניה שאף אחד לא דיבר עליה בקולנוע, זה היה עבורו כמו למצוא מכרה זהב.

ריקלי באופן אישי כבר דיבר עם משפחתו על נושא השואה, בעיקר כדי לגלות את מעורבתם בו, אך סביו היו צעירים באותה תקופה, רק בני 12 בזמן המלחמה. עם זאת, עדיין יש משפחות רבות בגרמניה אשר שומרות את סודותיהם לעצמם, ולא מספרים, גם לא לבני משפחתם. מדובר בנושא כאוב שלא מרבים לדבר עליו יותר מידי.



ועל ההחלטה להקרין את הסרט בישראל? ריקלי יודע שלעולם לא ניתן לדעת כיצד הקהל יגיב לסרט שלך, אבל לפני שהגיע לישראל הקרין את הסרט ליהודים במינכן שבגרמניה וזו הייתה ההקרנה החשובה ביותר עבורו. התגובות היו חיוביות ונלהבות מאוד ולכן החליט שגם בישראל ינסה להקרין את סרטו. עברו פהלינג זו הייתי חוויה מרגשת ביותר לצפות בקהל הישראלי נהנה מהסרט, ושמח על ההזדמנות להגיע לפה. הסרט מוקרן ביותר מ-50 מדינות באירופה, שלכל אחת מהן יש את הסיפור שלה מתקופת השואה, וכנראה שכל אחת גם תתמודד עימו בצורה קצת שונה.