"מקס הזועם: כביש הזעם": זעם, זעם, כל הזמן

מרתון זריז אשר כלל צפייה בשלושת סרטי הטרילוגיה, הגביר והנמיך את הציפייה לפרקים. מצד אחד, מדובר בסרטים ישנים, שהטכנולוגיה והאמצעים שלהם היו מאוד מרשימים יחסית לתקופה ההיא אך פחות מרשימים כיום. גם באיכות הסרטים ותוכנם חל זיגזג, שהותיר את הסרט האמצעי (השני במספר) כטוב מכולם ואת האחרון כחלש בין השלושה, סימן ששוב העיד מחד גיסא על המשך ירידה ברמה ומאידך גיסא על עלייה אופציונאלית, בגלל האמצעים המשופרים וסימן העלייה של הגרף הסינוסואידאלי, שייצרו סרטי הסדרה.

מהצד השני, צפייה בשלושת הסרטים ברצף או הישענות על זיכרונות עבר, עבור אלו שגדלו עליהם, הגבירה את הציפייה, שכן מדובר בסרטים שנכנסו לארכיון סרטי הפעולה וכאמור הניחו תשתית להמון חיקויים, הומאז'ים והשראה בשנים שאחרי תום הסדרה (לפני שלושים שנים בדיוק). ואז מגיעים לשנת 2015, טום הארדי הוא מקס, שרליז ת'רון היא פיוריוסה והכל נראה הרבה יותר מרשים, כמובן, מלפני שלושים שנים. סרט שנבנה לקולנוע והוא לא פחות ממדהים.


(פאק! הלך האוטו. צילום: יח"צ)

חצי שעה אינטנסיבית של רעש מחריש אוזניים ובלתי פוסק; קריאות קרב, רעמי תופים וכמובן נהיגת שטח קרבית ולוחמה עוצרת נשימה תוך כדי. השנים עשו טוב למקס, שמעולם לא היה באמת הגיבור הראשי הקלאסי, הסרט כל כך יותר גדול ממנו, כאשר מדובר על עולם פוסט אפוקליפטי וגם הפעם טום הארדי בחזקת נוכח נפקד. נותן לסרט לטפס מעל הגאווה האישית ולא מפריע לזרימה, משתלב וגם את זה צריך לדעת לעשות.

סקירה כללית: העולם נחרב, את זה ידענו בכל שלב ובכל סרט, מקס איבד משפחה וכנראה גם את הילדים מהסרט השלישי וזה רודף אותו, הוא אוכל שרץ דו ראשי בתחילת הסרט וזה סימבולי עבור מה שיתפתח הלאה וכמות השרצים האנושיים שיצטרך לבלוע ולירוק החוצה בדרך לגאולה כללית וכמובן הפרטית שלו. תוך זמן קצר מאוד הוא הופך לשקית דם אנושית והצופים מוכנסים אל תוך עולם מדוכא, המזכיר את כיפת הרעם (סרט מספר 3), בעיצוב הסביבה, הפעם הכמויות של העבדים הן עצומות. המנהיג תאב הבצע מחומש במשפחת פסיכופטים והסרט מכניס את עצמו לנישה מוכרת של סרטי הפוסט אפוקליפסה.


(פאק! הלך השיער. צילום: יח"צ)

בריחתה של פיוריוסה, המגולמת על ידי שרליז ת'רון, מידי השטן התורן היא הפתיחה לרעש, מקס יעזור בדרך וכמובן כמה יוצרות יתהפכו. לא מרעיש עולמות, אך מה שכן הרעיש היה כל השאר; הסרט הוקרן על מסך IMAX, באופן די סמלי ובתלת מימד וכל אפקט הובלט פי עשרה; גרגור ורעם המנועים, הלמות התופים בעור המתוח, שאגות הקרב של הקמיקזות ואין דרך אחרת להגדיר את החוויה הוויזואלית והווקאלית, אשר נבעה מהסרט, מלבד שלמות ותאווה לחושים הפעילים.

גם אם העלילה הייתה פחותה במשמעותה אל מול האפקטים, רמתה נשמרה כמעט צמודה אל הרמה הגבוהה של האפקטים, ההתאמה מצד השחקנים נעשתה והסנכרון בין כל זרועות התמנון המרשים הזה היה מושלם לחיבוק דביק ליושבים באולם.

האמונים על המלאכה: טום הארדי כבר ידוע ומוכח בזכות יכולות משחק פנומנאליות וייחודיות; עוטה שרירים, רזון, דיכאון, קומדיה ומה לא בעצם? מקס הזועם, החושש, הפגיע והפסיכי, עם קצה, קצהו של חיוך ממזרי ונסתר. לא תפקיד שמוציא מהארדי את השחקן הטוטאלי שהוא יכול להיות, אבל בהחלט לא מפריע לסרט ואף מוסיף מתכונותיו הייחודיות בתור שחקן על בהוליווד.

שרליז ת'רון, לעומת זאת, משום מקום כמעט, נוטלת את ההובלה, בשלבים רבים ומגמדת את מקס להיות רק נושא שם הסרט ונהג המשנה, כאשר היא פועלת להצלת חברותיה המגה סקסיות, מצוינת, בתור לוחמת גידמת וסקסית ובאופן סמלי לעצמה, כבר לא הכי סקסית שיש לסרט להציע, אבל בהחלט הכי טובה בקאסט הנשי.


(זרקי ת'קרם שפתיים או שאני יורה. צילום: יח"צ)

ניקולס הולט הצעיר הולך וצובר ניסיון ותפקידים גדולים בסרטים גדולים, בהחלט לא נופל מהשניים, שמעליו ומציג לראווה את התפקיד הפסיכי ומלא האדרנלין של הסרט ובתור אחד מסמלי העדר אשר מפתח מחשבה כמעט עצמאית.

יו קיז-ביירן, אשר מגלם את הרשע המזוויע, אימורטן ג'ו, כבר הופיע בתור רשע לא פחות, בסרט הראשון, כאשר היווה יריב למקס המקורי, מל גיבסון. הציפייה האישית הייתה לקבל את חובש המסכה הרשע מהסרט השני בסדרה, אבל היא התממשה לגבי שחקן אחר לגמרי. שחקן שהקריירה האישית שלו לא כתבה את עצמה באופן מיוחד בספרי הדברים של הוליווד, אך בכל זאת סגירת מעגל מעניינת.

רוזי הנינגטון וויטלי, יפיפייה כרגיל, עם בטן הריונית, סקסית מתמיד ונעזרת בשלל נשים מדהימות וזקורות. שותפה לנווה המדבר הקולנועי, אשר מתגלה למקס באחד מרגעי השקט הבודדים של הסרט, פשוט נפלאה. מעל כולם, מנצח הבמאי, שהוליד את טרילוגיית סרטי "מקס הזועם" וזכה דווקא באוסקר על "רגליים שמחות" המצויר, ג'ורג' מילר בהעמדת פרויקט לא פשוט על הרגליים ובניסיון, שצולח בכל אספקט מעל ומעבר למשוער, כאשר החלק הרביעי בסדרת הסרטים מתעלה מעל קודמיו.

רלוונטיות תקופתית: כאן, בשלושת הסרטים הקודמים, זעקה שאלת הרלוונטיות אל על ומכיוון שהם נעשו כשלושים שנים אחורה, בקירוב וריחוק, אז היה מקום לבחון כמה השפיעו האלמנטים של הזמן והתקופה ואז מגיע הסרט החדש, כל כך הרבה זמן אחרי ומעדכן כל אלמנט וכל אפקט אפשרי ועושה את זה בענק.


(מזל שהבאתי את השיניים התותבות. צילום: יח"צ)

גם אם הערבה החולית נשמרה וגם אם הלוק הישן של הרכבים, העטופים בשלל ספייקים, נשמר, הכל היה בקטע של מחווה לסרטים הישנים ואי אפשר מעבר לזה לייצר בסיס השוואה הוגן וצודק. הטכנולוגיה, אוי הטכנולוגיה. ניצחה את קמטי הזמן ודרסה כל זכר לאפקטים הישנים.

מה אהבנו?: חצי שעה, בהערכה גסה לאחר מבט חטוף לשעון בפלאפון (עם תאורת מסך מינימאלית), זה היה אורך הזמן שהסרט רק העלה והעלה הילוכים ובמהירות מסחררת, עד להגעת הרגיעה המוחלטת והתקומה מהחולות. מסך בגודל מקסימאלי למיסטר מקס ומעבר לכך, כל אפקט מועצם ומוגבר. חוויה ויזואלית מרטיטה, סאונד מערפל חושים ואקשן ללא הפסקה וללא עצירות, כמו השיאים של מקס 2 ו-3, עם הגבר בלתי נתפס.


(איזה שיר לשים לכם, ח'ברה?. צילום: מתוך הסרט "מקס הזועם: כביש הזעם")

ואם כל זה לא הספיק, למרדפים הצטרף גם רכב מוזר, רכב ליווי, שכל תכליתו לא הייתה מלחמתית כלל וכלל. ישבו שם מתופפי מלחמה והוסיפו לאווירה בסאונד דיאגטי (מתוך המתרחש בסצנה) וישיר וברגע שהמצלמה הפכה את כיוון הצילום לפרונט, לא מצאנו את הכלבלב על הדשבורד, אלא גיטריסט פסיכוטי תלוי מחבלים ומנגן ללא הפסקה על גיטרה יורקת אש. אין גבול למגניבות.

מה פחות?: שעתיים נמשך לו המרדף הבלתי פוסק בין כלי רכב במדבריות הבלתי נגמרות ומה שאפשר להסיק מאורכי הסרטים, אם מציבים אותם בשורה, הוא שמסרט לסרט אורך הזמן מטפס עוד קצת ועוד טיפה והפעם, עם כל הכבוד לסרט הפנטסטי הזה אפשר בקלות היה לקצץ ולחתוך איזה רבע שעה בשביל למנוע תחושת מיאוס ומיצוי, אבל עדיין לא מספיק בשביל שלא ליהנות מהכל.

התלת מימד נראה חביב והסתכם בזריקת הגיטרה, יורקת האש והגה עם גולגולת אל עבר הצופים, שחיכו בכיליון עיניים להצדיק את כאב הראש המתמשך, שגרמו להם המשקפיים, הארוזים היטב בשקית ניילון. לא באמת מצדיק את הצפייה בתלת מימד, אבל גם לא כזה נורא.

מדד הפוסט-אפוקליפסה: שיאה של פוסט האפוקליפסה; צילומי גובה מטריפים, מעקב וחיתוכי מצלמה, שהעין לא מסוגלת לתפוס ותיעוד כל מרדף וכל פיצוץ עד לפרט הקטן ביותר. המפגש של האדם עם סופת החול לא נראה כל כך מרשים מזמן וכך גם התיישרו התושבים הפסיכוטיים, המונהגים על ידי מנהיג מטורלל לא פחות.

שהידים עם מנהג מוזר, של תיעוד אנושי למשימת ההתאבדות שלהם – רעיון ענק ויוצא דופן. הבנייה של העולם הפוסט אפוקליפטי הפעם התנקזה אל תוך עיר אבן, אשר עשירה בגולגולות, דמויות חיוורות ומשפחת פשע גרוטסקית, היושבת בכס השלטון ומנתבת את המורעבים והמסכנים על פי שיגעונותיו של הפטריארך, כאילו משפחת "המנסרים מטקסס" מנהלים מדינה משל עצמם. חוץ מזה, באיזה סרט פוסט אפוקליפסה ראיתם לאחרונה 5 יפיפיות (חלקן הריוניות) לבושות במינימום בגדים ומתקלחות מצינור של משאית באמצע המדבר?


(איך אפשר לאכול ככה?. צילום: מתוך הסרט "מקס הזועם: כביש הזעם")

מדד הזעם: המילה Mad באנגלית, לא מתורגמת רק בתור "זועם", אלא גם בתור "משוגע", נראה שהפעם הליין היה לכיוון המשוגע ולא רק שטום הארדי הפליא בגילום דמות מופרעת ולא יציבה, אלא הוא ביצע מיני שחזור למסכה של ביין, אשר חבש על פניו בבאטמן האחרון. כרגיל, הזעם נותר בצד, השיגעון והטירוף היו מנת חלקו של הסרט הזה כמעט בכל אספקט אפשרי של הדמויות וכמובן בהררי האפקטים, אשר איימו להתמוטט עם עוד הגה אחד קטן יתפוצץ ממנו החוצה.

עוד ידובר רבות בחלק הרביעי בסדרת סרטי "מקס הזועם", עוד צעד ענק של ג'ורג' מילר בעולם האפקטים המיוחדים, עוד אבן דרך בדרכו אל צמרת השחקנים ההוליוודיים של טום הארדי. פשוט סרט שמקדים במעט את הקיץ הגדוש, ממתין לצופים ונראה כאחד הטובים של השנה וגם כאחד המפתיעים.