מקס הזועם 2 ו-3: ענבי זעם

הסיקור הולך ומסתיים לקראת צאתו של הסרט החדש ואי שם, במהלכו של הסרט השני, "מקס הלוחם בדרכים" (Road Warrior נשמע הרבה, הרבה יותר טוב), התחלתי לפזם לעצמי, כמעט באופן מותנה ובלתי תלוי בכלום, את California Love של טופאק זצ"ל.




(בוא למטה אם אתה גבר)

ככה בעצם השפיעה סדרת סרטי "מקס הזועם" ובעיקר שני האחרונים, על תרבות פופ/ראפ וקולנוע בשנים שיבואו. גם קווין קוסטנר שאב השראה מהעיר של הסרט השלישי, טופאק בקליפ לקח מאה אחוז מהסרט השני ואי אפשר להאשים אותם, מכיוון, שיחסית לאותם השנים, היצירה הנהדרת הזאת נתנה את אותותיה בבחינת יריות רועמות לסרטי פוסט אפוקליפסה ועוד אחזור על המונח הזה ללא הרף מכיוון שזו התימה המדוברת והמרכזית בסדרת סרטי "מקס".

מקס הזועם 2: הלוחם בדרכים (1981) מול מקס הזועם 3: כיפת הרעם (1985):
סקירה כללית
הלוחם בדרכים: ניתוק כמעט מוחלט מהסרט הראשון הלא עתידני, כביכול והצגתו כאקספוזיציה שחורה לבנה, שתוכנה שחור בעיקר. מקס שכל את משפחתו על הכביש ויוצא למסעות הרג, נלחם על כל טיפת דלק, שהוא המשאב המרכזי ולא בוחל באמצעים. הוא מוצג כלוחם בודד, כאמור סוג של בלונדי, "איש ללא שם" וללא זהות, שכיר חרב וללא חיבור לאף מקום ואדם.


(תחזיק חזק מתוק, הולכים לפצפץ את מקס)

הוא נקלע למאבק בין אופנוענים גרוטסקיים, לבושי סחבות וחשופי גוף וישבן וכמובן מרושעים וחייתיים, לבין החבר'ה הטובים, הלובשים לבן ומנסים להימלט.
על הדרך אנחנו מקבלים את אחת הסצנות הטובות של מרדף בלתי נגמר בנוף המדברי של אוסטרליה, סצנה שעוד תניח בסיס יצוק לאינספור חיקויים והומאז'ים.

כיפת הרעם: טיפוס הזוי מסתובב לו בחולות אוסטרליה ההרוסה, השיער הולך ומתארך מסרט לסרט והפעם הוא נכנס לאחת הערים האחרונות שעוד שרדו את האסונות הגלובאליים הלא מוסברים, אותה עיר נשלטת על ידי שליטה סקסית (לא כל כך) ומרושעת. גם אותה עיר פולטת אותו ושולחת לעיר הילדים 1985, בלי חני נחמיאס וציפי שביט. משימתם, לחזור ולשלוט או לפזר את העיר השורדת לכל הרוחות, או לא ברורה מטרתם, אבל יאללה, בואו נעשה סרט שלישי.

רלוונטיות תקופתית
הלוחם בדרכים: מערבון מודרני, בטעם של הקלאסיקות של איסטווד את ליאונה ואפילו הכינוי "האיש ללא שם" נזרק לאוויר פעם אחת, על מנת למנות את מקס הזועם לממשיך דרכו של בלונדי מסדרת סרטי "האיש ללא שם" של סרג'יו ליאונה. קלאסיקת אינסטנט, שעובדת עדיין, על אף העובדה שהקולנוע של היום כבר ברמות אחרות של עיצוב גראפי, תפאורה ואמצעים טכנולוגיים מרשימים, אוטוטו נראה כמה טוב הם עובדים וכמה, אם בכלל, הם משדרגים תכנים ישנים שעבדו.


(תעשה לי תספורת מוהיקן מעודכנת!)

כיפת הרעם: עוד קצת עיצוב, עוד קצת כניסה אל לועה של העיר השורדת, השיא מאחוריו של גיבסון, בבחינת סרטי "מקס הזועם" ושאר התהילה עוד מלפניו, כנראה שאת השדרוג הקולנועי, העיצובי והרלוונטי ישאיר לסרט הבא בסדרה. אלמנטים של מערבון מודרני, אשר נדרסים לאיטם. לא רע, אפילו די טוב מבחינת רלוונטיות, כי לסרטי פוסט אפוקליפסה אין תוקף מלבד הארכת שנת חריכת העולם וכמובן איך הוא נחרב, אבל פה הטעם קצת הלך לאיבוד בין כל הבלאגן.

מה אהבנו?
הלוחם בדרכים: השיפור מקצה לקצה בפרמטר של עיצוב העולם, מעבר חד מדכאון קיומי משמים לסערה, על אף עיי החורבות המקיפים את סביבת העבודה של מקס. הנוף המדברי נותר ואפילו כלי הרכב אשר מלווים את הסרט בכל צעד ושעל, עם עדכון עצבני וחדשני (לאותה התקופה).


(אפרופו תספורות לא מעודכנת)

הילד הקטן והפרוותי, לא מגדול השחקנים ותעיד על כך הקריירה הקצרה של אמיל מינטי, שאפילו כשל בתחום הסדרות ולא סחב מעבר לשנות התשעים, אבל תמיד יהיה לו את "מקס הזועם". ואי אפשר להתעלם מכלב המלחמה, דמות מוטרפת, של הסגן הקלאסי, הרע שמחזיק כמעט עד הרגע האחרון, מבלי קשר לעובדה שהוא רק השני במדד הרוע.

"כיפת הרעם": לא את הילדים, שנראים כאילו פרצו החוצה מהסט של "בעל זבוב" (שהסרט הראשון היה 22 לפני "מקס 3" והחידוש היה 5 שנים אחרי אותו "מקס"). הם תרמו לירידת ערכו ומידת הרלוונטיות של מקס. הסרט בעצמו די חביב, אבל כמעט ואין משהו מיוחד לקחת ממנו הלאה. אולי את טינה טרנר?


(עצרו! אני לא מופיעה היום, נכון?)

מה פחות?
הלוחם בדרכים: לא יותר מדי, הסרט הזה הוא כנראה, בינתיים, הטוב בסדרה. קאלט אייטיז, שלא נס ליחו ומציג את גיבסון בשיא צעירותו. אמנם לא ענק קולנועי, בבחינות איכות ושלל פרמטרים קולנועיים, אבל לפעמים מספיק שייזכר צרוב בזיכרון בתקופה מסוימת והוא עשה את שלו.

כיפת הרעם: שוב הילדים, הפעם בקטגוריה הנכונה. את הקשקוש המוחלט שהסרט עובר אליו מהרגע שהם נכנסים לתמונה, את התערבבות העלילה שנבנתה באופן נכון ומערבוני בשני הראשונים ופה הכל התמסמס והפך להיות כמו אחד מהתכנים של "ערוץ הילדים". בינוני למדי, בטח לא מה שציפינו אחרי שהסרט השני התעלה על קודמו.

מדד הפוסט-אפוקליפסה
הלוחם בדרכים: סוף כל סוף ואחרי טיזינג של סרט שלם הגענו אל הארץ המובטחת, החולית והמדכאת, אבל וזה אבל גדול, יחסית לתקופה, הסרט מגיע למה שציפו מסרט המדבר על תקופה אחרי שהעולם חרב ואנשים נלחמים על משאב מסוים בשביל לשרוד, בלי זומבים ובלי שאר יצורים דימיוניים, פשוט מחופשים ועושים את זה נפלא.


(מה לעזאזל אני עושה בערוץ הילדים?)

כיפת הרעם: הרחבה של הסביבה בה מתיירים הגיבור ועוזריו, לא עוד מחנה סגור וחתום באוטובוס ממוגן, כי אם שתי קולוניות בלב מדבר, שהוא כבר יותר נראה לקוח מאפריקה ולא מאוסטרליה, אבל בהחלט שדרוג מסוים לאלמנטים של הז'אנר, נקודת יתרון על הסרט השני, באופן יחסי מאוד.

מדד הזעם
הלוחם בדרכים: אפשר להתבלבל ולחשוב שאחרי הסרט הראשון הזעם מתגבר במדד עולה, אבל המקסימום שמקס זועם הוא רק על רצח אשתו ובנו, אחרי זה הוא נותר קליפת אדם אשר מגלגלת את עצמה במעלה ובמורד חולות הערבות המרוטשות של אוסטרליה.


(החלק הטוב בסדרה, לפחות בינתיים.)

כיפת הרעם: אותו כנ"ל, זעם נקודתי וממוקד על מי שמנסה להרע לו ולחבורת הילדים, אבל הזעם נותר, כמו בהרבה סרטים שהפכו לטרילוגיה, במקור, בסרט הראשון ולכן, אולי בוצעה ההצמדה של שם נוסף לסרט, על מנת להשכיח את העובדה שמקס כבר לא כל כך זועם.

תם ונשלם, סקירה מהירה למי שלא ראה, לא זוכר ורוצה להיזכר לקראת הסרט הרביעי בסדרה ולא נותר שום דבר אלא לצפות ולראות את טום הארדי נכנס לנעליים גדולות, שהוא מסוגל למלא בוודאות.