"מקס הזועם": תחילת הזעם

לא פעם ולא פעמיים היה ברור שהעיכוב של השנים בצפייה בסדרת סרטי "מקס הזועם" יבוא לקיצו ויהפוך לחלק מפילמוגרפיית הצפייה הפרטית של כותב שורות אלו, הייתה זו חובה לז'אנר וחובה גדולה אף יותר לשחקן הראשי, שבעצם בעט את עצמו אל הליגה של הגדולים בתוך כמה שנים ושלושה סרטים שנכנסו לקטגוריית "מודל לחיקוי". קליפים נעשו בהשראת סרטי "מקס הזועם", סרטים אחרים שאבו רעיונות ובעצם כל אותן העתקות מיצבו את שלושת הסרטים הללו במקום טוב בהיסטוריה ובארכיונים הקולנועיים.


(ככה ייעשה למי שלא ייקח אותי במונית. צילום: מתוך הסרט)

קצת לפני צאת הסרט הרביעי בסדרה, שהוא בעצם סוג של המשך מאוחר מאוד ולא חידוש, כפי שהוליווד הרגילה אותנו בשנים האחרונות, הגיע הזמן לעמוד על טיבם של שלושת הסרטים הקודמים, כאשר בכתבה הנוכחית נעמוד על אלמנטים מרכזיים בסרט הראשון, אשר סימן את תחילת הזעם בפוסט, פוסט אפוקליפסה של סדרת סרטי "מקס הזועם".

מקס הזועם (1979):

סקירה כללית בימי קדם היה מקס כאחד האדם, הוא היה גיבסון צעיר וטרום שיגעונות פרטיים משל עצמו בתור שחקן, הוא היה בן 23 והוא נראה נהדר גם אז. הסרט מכניס את הצופים לערבות האוסטרליות, כאשר מקס עורף את ראש הנחש של כנופיות אופנוענים פסיכוטיים ושב אל חייו בכוח המשטרתי. חברו של מקס, גוס, קצת פחות סבלני ויותר נוטה אל הצד המטורף, מתוסכל מאי יכולתו ללכוד, על פי חוק, אחד מחבורת פורעי החוק ונכנס איתם לעימות אלים שבסופו הוא לא המנצח הגדול.

מקס, בעל אישה וילד קטן מתרחק מהלהבות ומנסה לברוח לנוף פסטורלי, הוא מוצא שם את האופנוענים, ממתינים לו בכלים שלופים. הטירוף שהחל לבצבץ עושה את הפריצה הסופית ומקס צד את יריביו ואלו שעזרו לו לגרום להבין שאין לו יותר מה להפסיד. הזעם מתחיל ובונה את אבן הדרך המשמעותית לסרטי ההמשך.


(חייב, פשוט חייב לסדר את האוטו. צילום: מתוך הסרט)

רלוונטיות תקופתית אם באפקטים ובאובר אקטניג עסקינן, הרי שאפשר לראות את סימני התקופה על הסרט, אבל מבחינת שאר האלמנטים, שאינם נוגעים לאיך הסרט נראה/נשמע, אלא במה הוא עוסק, הרי שהסיפור הוא קלאסיקת על זמנית, לא גאונית ומבריקה, אבל כזו שנשתמרה עם הזמן ולא נפגמה. הסיפור הקלאסי של שוטר שומר חוק, שנלחם בחוק עצמו לעיתים ובעיקר נלחם בתודעתו ובשדים הפנימיים ההולכים וגדלים By The Second, אין פה משהו שלא יכול להחזיק עוד מאה שנים קדימה מלבד הפן הויזואלי, בעיקר.

מן מערבון מודרני, על כל האלמנטים של המערבון הקלאסי, שטח שממה חולי, גיבור שמאבד את כל מה שיש ברשותו ויוצא לנקום באלו המרעים לו וכל האמצעים כשרים והרשות נתונה. גיבסון המשיך הלאה ללא מעט תפקידים בז'אנרים דומים, כאשר הוא שוטר שמאבד הכל ויוצא לנקום, הסרט הנוכחי מגיש לנו את המנה הזאת בזעיר אנפין ומשאיר מקום להמשכים, המבוססים, בקטן על הסרט הזה.


(בפעם המאה, זה לא האוטו של דום טורטו. צילום: מתוך הסרט)

מה אהבנו? את מל גיבסון הצעיר, הקלישאתי עד טירוף (באמת עד שהטירוף מגיע ואז אין לו קלישאות להיאחז בהן), את הערבות האוסטרליות ואת הסרט, שנראה די מדולל תקציבית, שהצליח להוליד אחריו סדרה מפוארת, ברת חיקויים ושלל רפרנסים עתידיים. סרט שהוא הרחבה של סרט באורך מלא (ולא ארוך מדי) לאקספוזיציה של הסרט השני, או יותר נכון לחלק ממנה, מי שלא ראה את הסרט הנוכחי יקבל אותו בתור הסבר של דקה בסרט השני, אבל מי עושה דברים כאלו? יחסית לתקופה ויחסית לעצמו בכלל הוא סרט טוב, כזה שעושה צימאון בגרון לאיזה שהוא סרט המשך, שיפרוש את שלל עלילות מקס ההולך וממשיך לזעום בכל רחבי הערבה.

מה פחות? בוודאי יצא לכם לראות כמה סרטים שנוצרו בסביבות שנות השמונים ואחד המאפיינים הבולטים הוא משחק מופרז עבור טיפוסים פסיכוטיים, כנראה שהיה מחסור באלמנטים משכנעים בבחינת המשחק, כך ששחקנים שמגלמים דמויות מופרעות היו חייבים להקצין את משחקם. אולי זה עבד לא מעט והעביר הלך רוח חולני, אבל אישית, מעולם לא השתכנעתי מדמויות שצוחקות בהגזמה וצורחות כמו חיות מוכות כלבת, את זה יש בסרט הראשון בשפע. מבטים מטורפים וצרחות ממוקדות ומקפיאות יכולות לעשות את העבודה באותה המידה על מנת להעביר לכל צופה שהתלבט – אלו פסיכופטיים רציניים, לא צריך להעסק איתם.


(אוקיי, מי שחרר?. צילום: מתוך הסרט)

מדד הפוסט-אפוקליפסה; לפי מיטב הבנתי, הסרט כבר הוגדר בתור אחד כזה שנערך בסביבה ותקופה פוסט אפוקליפטית, אך הגדרות לחוד ומציאות לחוד. לא נראה שהסרט עושה Shift הצידה מהתקופה בו הוא נוצר, הוא לא מציג אווירה אחרת ולא דמויות שנראות לקוחות מעתיד שונה מהתקופה של סוף הסבנטיז, פשוט סביבת כביש, יכולה להיות מכל שנה ועל כן הסרט לא משכנע שהוא משתייך לז'אנר אליו הוא מוגדר מלכתחילה.

מדד הזעם הזעם ננבט בזרעי פורענות, לאיטו ועם התקדמותו של הסרט, הסרט הזה זועם לכל אורכו ורוחבו, אבל הגיבור הראשי מתחיל את השגעת שלו בשלב מאוד מאוחר, כאשר הסרט בעצמו הוא בנייה בצורת בישול איטי של מה שיוליד אחריו איש כועס מאוד. תחילתו של הזעם, עם הבטחה להמשך.