"דני קולינס": הו הא!

התפאורה הייתה מושלמת בכל חזית אפשרית; קולנוע מוזיאון תל-אביב לא המה ולא רגש בסביבתו, אפילו היה זמן לחטוף משהו קטן לפני כן ולהיתקל בקולו וחזותו המוכרים של מר פלאטו שרון. בכניסה לאולם הקולנוע אפשר היה להבין או לשער, שאוכלוסיית הצופים נבחרה בפינצטה, כאשר פנסיונרים חביבים וחביבות גדשו את האולם הפצפון, שהריח והרגיש בטעם של פעם, בדיוק כמו קהל הצופים שאכלסו אותו.


(כל מי שעם חיתולים למבוגרים, ידיים באוויר, צילום: מתוך הסרט "דני קולינס")

בד ההקרנה היה נטוי מעט וקצת נשען על פסנתר כנף שהיה תחתיו, מכוסה ורימז בצורה מודעת או לא, על האינסטרומנט המוזיקלי סוחט הרגשות, אשר היה לאחד מכוכבי המשנה בסרט וכמו כן נמצא טעון סימבוליזם בשלבים קריטיים של הסרט עצמו. במהלך הסרט, נדמה היה שאחוז הלא פנסיונרים והיחס שלהם אל מול הגימלאים החביבים עמד על אי שיוויון מוחלט ונתן יתרון לאלו שיהנו מהסרט וגם יתחברו אליו מהמקום הכי ישיר שיש, כולם צחקו, אבל לב הארי צחק מהיכרות ואילו הצעירים (או הלא זקנים) צחקו מהסיטואציה משובבת הנפש שהוצגה בסרט.

לאחר הקדמה כזו, אי אפשר היה לומר שלא הוחלקנו בצורה הכי נעימה אל עבר חוויית צפייה אולד סקול, תרתי משמע. תחילת האקספוזיציה זרקה איזה שהוא רמז מתחמק על קישור הסרט לסיפור אמיתי, שיגרום לצופים לחשוב על העניין לפחות פעם או פעמיים ומיד לעסק. דרך זוויות צילום פתלתלות ומונעות חשיפת פנים, הוצג המעבר בין דני קולינס של טרום תהילה לפוסט תהילה או תהילת זקנים, כאשר הוא מופיע באולם עמוס ומלא אל מול סבתות לועסות ליקריץ' ומנסה להסתיר כרס שופעת וקמטים חרושים לכל אורך הפנים, רוקסטאר מזדקן שהקוקאין והוויסקי הם מנת חלקו מהלך כמה עשורים.


(לחייך, שוגר דדי. צילום: יח"צ)

הוא מאורס לשועלה צעירה, שקשה לו להתחבר לשום דבר אחר מלבד גופה נטול הקמטים ומתבדח בהצלות בלתי פוסקות עם סוכנו/חברו הצמוד על גילם המתקדם ושארית הקריירה, מניבת המזומנים. עם זאת... משהו חסר, תמיד משהו חסר. אל פאצ'ינו מזכיר את אותו רוקסטאר מזדקן בשם דני קולינס, הוא כבר רווי משיאי קריירה ומה שיוצא מבין ידיו ופועלו הם בעיקר חיקויים עלובים ומעוררי רחמים, שחזורים על שחזורים וההגעה למקום הנמוך ביותר שכוכב מגיע, היא דואלית, במקום מסוים של הסרט, גם לשחקן הראשי עצמו.

פה יש סיפור די לעוס ומצוי, אבל כל כך מקסים בעשייתו ובעלילתו השנונה והמחודדת. פאצי'נו הוא האב שמעולם לא היה לבנו, הוא רוצה לשזור בין גורלו לגורל בנו, כמו כל הסיפורים הקלאסיים, אבל הפעם ישנו טוויסט קטן בעלילה, מכיוון שמצבו של בנו הוא קצת שונה מאלו שמתנתקים בקלות מאבות עשירים. זו הדרמה שתסחט מכם את הרגשות עד תום.

אגלי דמעות עלו לא פעם על פני השטח, כאשר הסיפור עבר למלודרמה גרידא וכל זאת, שמרבית הסיפור היא די ברורה וידועה לצופה המתבונן. אל פאצ'ינו כמעט מוותר על הקול הדרמטי והזעקני לגמרי, על מנת למכור את עצמו בפלירט בשקל ורבע, אבל פלירט שמצליח למשוך משך סרט שלם, הוא מקסים, הוא שנון והוא פאקינג אל פאצ'ינו... והאמת, שהתגעגענו.

אנט בנינג בכימיה נהדרת עם הגאון המזדקן וגם ג'ניפר גארנר נפלאה בתפקיד משני ודי מצומצם, אבל חביבה לאין שיעור. גונבים את ההצגה בשקט ואלגנטיות: בובי קאנוולה בתפקיד סופר דרמטי, אפילו כמעט על גבול היותר מדי דרמטי וכריסטופר פלאמר פשוט טוב ומצחיק בתור החבר/סוכן. ומתחת לכולם, בגובה, מסתתרת לה ילדה מקסימה, אשר מכניסה עוד פלפל היפר-אקטיבי לסרט.


(אחד מרגעי הישיבה הבודדים. צילום: יח"צ)

ג'יזל אייזנברג הצעירה, כבר הספיקה להשתתף בכמה שוברי קופות הוליוודיים בשנתיים האחרונות, הספק שלא מעט שחקני קולנוע היו שמחים להתהדר בו, אבל הפעם היא בתפקיד הזכור והטוב ביותר שלה, בתור הבת ההיפראקטיבית של קאנאוולה המצוין והיא פשוט מאירה את המסך ואת העלילה כולה. הסרט, שהוא קומדיה עם הרהורי פרישה וחרטות מהעבר, פשוט עובד מצוין והשחקנים פשוט תפורים לכל מילה בטקסט, פאצ'ינו בגאולה אישית חוזר למסך הגדול בקול גדול ומוכיח שגם ממרומי גילו (75) יש לו עוד כל כך הרבה איכויות וכל כך הרבה מה למכור לקהל צופיו.

גם אם בסיס העלילה כבר שוחזר ומוחזר על-ידי לא מעט במאים, בשנים האחרונות, דן פוגלמן (תסריטאי וכותב, בדרך כלל), שלו זה הוא סרט ביכורים בתור במאי, מיטיב להוציא מים מהסלע ועושה זאת פשוט מושלם, כאשר הוא מביים סרט, שהופך למיוחד בזכות המכלול שלו דרך הנרטיב העלילתי הטיפה שונה, שמוענק לסיפור הדי לעוס.

אולם שלם ועמוס בצופים מבוגרים גיחך וצחק משך סרט שלם וגם קול נחרה אחת, שכל כך התאימה לטייפקאסט, לא הצליחה לקלקל ורק השביחה את הטונים של הצחוק המתגלגל באולם. זהו סרט לצפייה עם בת הזוג ואפשר לקחת בחשבון גם את אחד ההורים או את שניהם. לא קומדיה משפחתית קלאסית, אבל כזו שכל המשפחה עשויה למצוא את עצמה עם חיוך גדול (ואולי עיניים מנצנצות), המרוח בסופו של הסרט.