"עקבות במים": סרט טורקי

סרט הביכורים של ראסל קרואו, בתור במאי, מגיע בתקופת שפל, יחסית, שלו בתור שחקן. הזדמנות לתקן גם בחזית השנייה ולהרים את עצמו בחזית הראשונה על סוס לא מוכר לו, עדיין. ראסל קרואו מפליא בעמדת הבמאי, כאשר הוא אוסף תחתיו קאסט די אלמוני ויוצא לדרך עם נושא לא פשוט מתקופה עתיקה. מדובר על ימי מלחמת העולם הראשונה וקצת אחריה, כאשר הוא מגלם סוג של איוב, יחסית מודרני, שהכל אבד לו וכל מה שהוא רוצה הוא להביא את בניו, שנפלו במלחמה של אוסטרליה עם טורקיה לקבורה נאותה וראויה בארצו.

איש שאין בו אמונה לאל, אבל מחוזק באמונה משפחתית כוללת, אב שמחויב לדברתו ומנסה לקיים הבאת חלקים מגופות בניו לקבורה חזרה בארץ מולדתם. הבעיה הגדולה היא הנסיעה לטורקיה, נסיעה הכרוכה בסיבוכים דיפלומטיים וביורוקרטיים, אבל איך אפשר להוציא את התבלין המרכזי מהסיפור הזה מבלי להכניס קצת עד הרבה רגש מכמה כיוונים.


(שמישהו יוציא אותי מכאן!, צילום: יח"צ)

ידידויות בלתי צפויות מתפתחות בינו לבין שני תושבים טורקיים מקומיים, האחת; אלמנה המסרבת להשלים עם גורלה והשני קצין בכיר שהיה עד לא מזמן אויבו ואויב שלושת בניו במלחמה. מה שמחזיק ומדשן את הסרט היא המילה: "תקווה", אותה מילה שמניעה סרטים רבים, שנבנו בצורה קיטשית למדי בשביל למלא חלל תסריטאי ובימויי. קרואו עומד במשימתו הראשונה בצורה מכובדת למדי ומצליח להתחמק מכמה מהמורות קיטש, למרות שהוא, לעיתים, נופל לביצות ידועות ועוד בצורת אלמנטים הזכורים לצופי הערוץ הראשון של שנות השמונים: אלמנטי סרט דרמה טורקי.

כל צעד שלוקח קרואו בעלילה, מבחינת המלחמה, מזדגזג עם סיפורי אב, אשר מחפש את בניו ומנסה למלא את החלל עם משפחה אלטרנטיבית מקומית, כאשר הוא מאמץ לחיקו ילד צעיר ואמא לוהטת (גם עם גלביה) בדמותה של אולגה קירילנקו, שמתקשה להסתיר את מבטאה הסובייטי, כאשר היא מדברת אנגלית, אך בד בבד מפליאה במשפטים שלמים בשפה הטורקית בצורה אמינה יחסית.


(מה אתה מחייך? יש לי פחד גבהים, בוא נרד, צילום: יח"צ)

סיפור מצוין, שמשלב ז'אנר מלחמתי עם סצנות עוצמתיות ולא פשוטות משדה הקרב בזמן עבר, אל מול סצנות של קרבות מהזמן הנוכחי שמספר הסיפור, בכיכובו של האב המחפש את בניו. לצד הכל סיפורים מרגשים של חברויות מופלאות וכיתוב בתחילת הסרט אודות הביסוס על מקרים אמיתיים, שלא קיבל חותמת רשמית בתום הסרט, עושים כולם את העבודה בהפקה המעניינת הזאת שממנף אל על הבמאי המתחיל והשחקן הוותיק. קרואו, כהרגלו בעבודת משחק נפלאה והפעם גם בעבודה איכותית מכסא הבמאי, לוכד את שלל הסיפורים הקטנים, כולל פלאש בקים מהעבר והווה בעל סיפור מעניין, ששומר את צופיו כל אותה העת בתמונה ויוצר מהכל סרט מצוין שפשוט לא כדאי לוותר עליו.


(תגידו, מה הקטע של הכובעים?, צילום: יח"צ)

קירילנקו, כאמור, עושה את שלה ומוכרת, לצד פנים יפות, גם דמות נוגה, שעל אף יופייה מצליחה לסחוט אמינות לגבי התפקיד הכולל מעניין יהיה לראות את קרואו הבמאי מתקדם הלאה, לצד תפקידיו בתור שחקן. אבל הוא מאותת לכל אלו שחשבו שהמניה שלו מתקררת, שכדאי לספור אותו מחדש ולא רק בתפקיד אחד.

ולדבריו של זיו
אולי לא שמעתם הרבה על "עקבות במים" ויתכן שהוא ישוט מתחת לרדאר גם אחרי צאתו, גם אני לא ידעתי עליו יותר מדי, אבל... מדובר בסרט יפהפה, שנוסק מעל לא מעט סרטים, שקיבלו הרבה ביקורות חיוביות.

הסרט מלמד אותנו שהטורקים והאוסטרלים נלחמו (בקרב על גליפולי) בעבר ובמלחמה כמו במלחמה, כל הצדדים מפסידים בכך שיש הרוגים ונעדרים משני הצדדים. זום אין לתוך חייו של ג'ושוע קונור - חוואי אוסטרלי חביב, שבעיקר רצה חיים שקטים וטובים במסגרתם הוא מקריא לשלושת ילדיו סיפורי אגדות על מישהו שעף על שטיח. החיים, של הגיבור ומשפחתו והמלחמה עבור המולדת, הובילו לנסיעת הילדים וגיוסם לשדה הקרב וסביב נושא חיפושם וחיפוש זיכרון מהם מסתובב לו הסרט ובעיקר הגיבור הראשי המתוסכל.


(אני לא טורקיה באמת, אבל שיישאר בינינו, צילום: מתוך הסרט)

קרואו חוטף הרבה מכות ומקבל אופציה לגאולה, כאשר הוא נוסע למדינת האויב (מן משחק מילים שכזה) על מנת ללקט אינפורמציה על בניו האבודים ולזכות באופציה לגעת, למשש ולהרגיש קרבה פיזית למשעולי בניו, דבר שיכניס אותו לתגליות מפתיעות ואי אפשר מבלי לפגוש על הדרך במשתפי פעולה בלתי צפויים; הוא נתקל בקצין טורקי, שפעם היה אחראי על לחימה והרג אוסטרלים רבים וכיום, רצה צחוק הגורל, הוא עוזר לצבא שנלחם בו בעבר לזהות את הקורבנות עלומי השם, כמו כן הוא נתקל בילד טורקי חמוד ותחמן ובאישה שהתאסלמה כאשר נישאה לטורקי, שגם גורלו מאז המלחמה נותר לא ידוע ולא ברור. הסיפורים הבלתי אפשריים האלה יוצרים דמויות וקשרים מרתקים מיוחדים ומשונים מאוד בין הדמויות.

ביחד עם המשחק המצוין (כרגיל) של של הגלדיאטור במיל' - ראסל קרואו שגם ביים את הסרט, אולגה קירילנקו המדהימה ודילן גאורגידס הילד הקטן והמוכשר ועם פסקול ממש יפה, אנחנו מקבלים עוד בינגו אוסטרלי לאוסף הגודל ותופח של סרטי האיכות האוסטרלים. אפשר להתעמק בכמה חורים עלילתיים, אולי כמה קלישאות מיותרות ובטח עוד כמה חסרונות, אבל בסופו של דבר אפשר וגם עדיף שלא כי מדובר בסרט מהנה ואיכותי.

כמו הסרט גם שיר הסיום איננו מוכר יתר על המידה, אך איכותי ובהחלט שווה שמיעה נוספת