"מהיר ועצבני 7": המהירים והמתים

לפני 14 שנים, בערך, נפל דבר בעולם הקולנועי וסדרת "מהיר ועצבני" עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הקולנוע, אלו היו צעדי תינוק, אבל צעדים מהירים למדי, על מושב מעור ובאחיזה צמודה ועוצמתית לידית ההילוכים, שהייתה מימינו של הנהג, בעל פני התינוק (פול ווקר, פניה הלא רשמיים של הסדרה). סרט מכוניות, שהפך לקלאסיקה לחובבי הז'אנר והעלה את וין דיזל ופול ווקר למעמד כוכבים. אבל מי שעלה בעיקר למעמד כוכב עקב הסדרה היה ווקר, בעוד לאיש ולשם המתאים כ"כ לסדרת הסרטים הזו (דיזל) עוד היו סרטי אקשן משלו ושאר חלטורות, את ווקר כולם זוכרים באופן כמעט בלעדי מסרטי סדרת "מהיר ועצבני".

באופן אישי, היה לי את הכבוד הקטן להיות נוכח בהצגת טרום בכורה, בבסיס הדרומי בו שירתתי, של הסרט הראשון וסגירת המעגל כעת היא על גבול המתבקשת, באופן אישי. כמו שלחצתי את ידו הווירטואלית של פול ווקר לפני 14 שנים ונקשרתי, מעט, לשחקן הבינוני והחביב, הפעם זו הייתה מן מחוות פרידה משותפת ביחד עם אולם שלם שמחא כף בתום שעתיים ורבע של אקשן בלתי פוסק.


(שלום חבר, צילום: דיילי מירור)

פול ווקר לא היה מדגולי השחקנים ומרבית סרטיו, אם לא כולם, הצטיינו בבינוניות יתרה, אבל אין ספק, שכאשר הבן אדם נפרד מהעולם ועוד בדרך כה סמלית (במהירות עצבנית על הכביש), אי אפשר שלא לחוש געגוע למורשת, אשר הותיר מאחוריו. ובשביל חובבי האקשן וחובבי המכוניות המהירות, הוא הותיר אחלה מורשת. אף אחד מהסרטים לא הצטיין במקוריות, במחשבה עודפת והעיקר תמיד היה המכוניות ורעש המנוע המגרגר על הכביש וגם הפעם, בסרט השביעי בסדרה, גרגור המנועים נתן את אותותיו פעם אחת נוספת, אולי פחותה, בחלקה היחסי, לאקשן חסר המעצורים, אבל עדיין.

הסרט השביעי עושה בדיוק את מה שעשו לפניו, רק עוד קצת בגדול ועוד קצת בהתפרעות. הסרט הראשון הכיר לנו שני אחים בלב ובסעפת; דום ובריאן, העלילה הייתה רציונאלית, בגבולות האקשן, אנשים מתו, דיממו וזינקו עם רכבים מרשימים ברחובות, במהירויות בלתי ניתנות לתפיסה.


(עכשיו, כולם לעשות מבט מרוחק, צילום: באדיבות אולפני יוניברסל)

לאחר הסרט הראשון, הסדרה החלה לאבד אחיזה מציאותית והפכה לעוד אחד מסרטי "טריפל X". הסרט הנוכחי הוקדם במספר טריילרים, שאחד מהם היה "משימה בלתי אפשרית 5" ונראה שהם עשו עבודה משלימה זה לזה, כאשר "משימה בלתי אפשרית 5" חימם, בטריילר מרהיב, את "מהיר ועצבני" ואילו "מהיר ועצבני" עשה חימום ארוך הרבה יותר ל"משימהבלתי אפשרית 5" (אולי) האחרון בסדרה.

מהיר ועצבני הנוכחי איבד כל קשר למרוצי מכוניות, הם הפכו להיות תת סוכנים, שעובדים עם הממשלה, נוסעים בחסות רשויות החוק ומתרחקים באופן תהומי מהעלילה המקורית. וין דיזל שמר על הגחלת המשפחתית והמשיך להטיף על חשיבותה של המשפחה ואילו שאר חבריו המשיכו להיצמד לרכבים מהירים וללהטט בזכותם לאורך שעתיים ורבע של אקשן מרהיב, על גבול המוגזם.


(גם זה היה לנו על הסט, צילום: מתוך סט צילומי הסרט)

למי שמחפש את התעופפות המכוניות, התעופפות האנשים בין המכוניות וההישרדות הבלתי תלויה בשום חוק טבע מציאותי, הוא הגיע למחוז חפצו. היכונו לכיבוי כללי של המוח ועברו ל-Mode של אקשן טהור ומשובח, מעבר לזה, קשה לומר שישנו שדרוג בעלילה או בשטויות שהחברים פולטים מהפה. טייריס גיבסון ולודקריס ממשיכים במלחמת הבדיחות על אש קטנה בינהם ועל אש מוגזמת של טייריס, שלוקח את דמות הליצן למחוזות מופרכים, אבל עדיין עושה זאת בהמון שארם וחביבות.

פול ווקר עושה את מה שעשה עד עכשיו, במבטים חלולים למדי ובלי כישרון משחק עילאי, אבל תמיד היה בו את הקסם, שגורם לצופים להמשיך לאהוב את דמותו ואת דמויותיו, שתמיד היו בערך אותן הדמויות, לאורך מרבית או כל תפקידיו.

וין דיזל מזדקן ואפילו קצת משמין, אבל תפור כמו כפפה לתפקיד דום טורטו, גם עד יום מותו; יכול להוריד מסוק במבט ולגרום למנוע להשפריץ את השמן החוצה מרוב לחץ, מישל רודריגז מהממת וסקסית כרגיל ודווין ג'ונסון חסר פרופורציות פיזיות ומרשים כתמיד, כוכב עולה ועולה בסצנת האקשן ההוליוודית וגם את ג'ייסון סת'טהאם הצליחו להחזיר קצת להפקה גדולה, שתשיב לו מעט אור זרקורים. אבל הנוראית מכולם היא ג'ורדנה ברוסטר, מיה של בריאן (פול), שתפקידה ירד לדקות בודדות ובצדק, שחקנית משמימה, שנראית כאילו עברה איזה שהוא תהליך כירורגי פולשני בפיה וממש לא נראית טבעית, על גבול ההזויה.


(תיזהר לא לקמט את החליפה, צילום: מתוך הסרט)

קורט ראסל המזדקן בתפקיד לעוס, פולט משפטי קאץ' כל כמה שורות, שכתבו לו בטקסט וההפתעה הנעימה בעיניים היא נטלי עמנואל הבריטית, המוכרת בתור מיסנדיי היפיפייה, משרתה של חאליסי, מ"משחקי הכס" שגונבת לה את ההצגה בקלות וללא מאמץ מיוחד ואי אפשר בלי מילה קטנה לטוני ג'ה הפנטסטי, שמוסיף עוד קצת פיזיות וקרבות לחימה מרשימים להפקה המטורפת הזו.

ג'יימס וואן, שהתמחה בעיקר בסרטי אימה קריפיים ומחודדים ("המסור","� �זמן את הרוע" ו"הרוע שבפנים") שם את תהילתו האימתית מאחוריו ועובר לביים ז'אנר שונה ועדיין מרשים מבחינה חזותית ויזואלית, המעבר החד דורש הנמכת להבות הבהלה והעלאת קטעים עוצרי נשימה בבחינת האקשן ואת זה הוא עושה באופן כמעט מושלם וכאמור, אפילו די מוגזם, יחסית למה שהסדרה הציפה בתחילתה.

אז מה היה לנו? קיטש בלתי נגמר, משפטים ובדיחות ממוחזרות מכל ששת הסרטים הקודמים ומכל סרט אקשן, שלא דרושה בו מחשבה מיותרת ובעיקר המון, אבל המון, אקשן, פיצוצים נסיעות מטורפות, מלהיבות, על גבול הדימיוניות.


(זמן להגיד שלום, צילום: באדיבות גלובוס מקס)

טרום פתיחת הסרט ודקות הסיום שלו הרחיקו קצת מהאקשן ונכנסו ללב ולריאות, כאשר טיפה לפני ששמות השחקנים מתחילים לעלות, מישל רודריגז מברכת אותנו, הצופים הישראלים, בברכה עילגת וחביבה וכמובן סיום הסרט המתבקש והפרידה המרגשת, הנכנסת לתוך עלילת הסרט, מפול ווקר. לא אגלה את הפרטים הקטנים, אבל כמובן שהעניין מרגש ומותיר את הצופים עם געגוע לשחקן החביב ועם דמעה בקצה העין, שלא אופיינית לסרטים מהסוג הזה, גם עם כל הקיטש הכאילו רומנטי שנדחף לו מהצדדים של העלילה.

נוח על משכבך בשלום מיסטר ווקר ועזור לסדרה הזו למצוא מנוחה נכונה ולפנות את מקומה ליורשות בינוניות הרבה יותר, שישאירו את מורשתך במקום גבוה בדירוג סרטי האקשן.