כך התאהבתי בקולנוע

זה לא סוד שאנחנו אוהבים לצפות במתרחש, כבר מאות שנים שעיניו של האדם משמשות אותו לא רק להסתכלות ביופיו של הטבע, ולא רק להבין דבר מתוך דבר. העיניים שלנו בוחרות להיות נוכחות במקום שמעניין אותן באמת. והכי אנחנו אוהבים לראות ולחוות רגשות חזקים יותר וחלשים קצת פחות, לצבור חוויות באמצעותן להחליט ולהכריע מה הצעד הבא. וכל אלו, מביאים אותנו לכאן, לאתר הזה, למקום הזה, לאהבה המשותפת שלנו לחבק את הכרטיס שעתה קנינו מהקופות עם התור הארוך, ושמחים על המקום האמצעי בשורה השמינית שהצלחנו הפעם להיות בו.

והנה אני תוהה: מהו ההבדל בין שיטוט יומי בפייסבוק לבין התלהבות יתרה מסרט רומנטי אשר מציץ בחיים אופציונליים, שמככבים בו מטובי השחקנים בהוליווד? מתי האהבה הזאת שלנו תפסה עלינו פיקוד והמקור הראשון למקום הדייטים שלנו נהפך להיות באולם הקולנוע? ואגב גברים יקרים, זה לא לדייט ראשון! צאו לבית קפה, שתו תה עם נענע, זה יקסים את הבחורה שלכם! ושלא תבינו לא נכון, המסך הגדול הזה קורץ גם לי לא פעם, והחוויה סביב הפופקורן, בליסות ולעיסות, יד פה ורגל שם, והרבה מזגן קר, עושה הרבה טוב לכם בדיוק כמו שהיא עושה לי. ועדיין, איך זה שאנחנו כה אוהבים לצפות בחיים של אחרים, כשאנחנו הם אלה המטיפים על תרבות המציצנות?

מה יש בקולנוע, בסרטים, בסיפורים שמאחוריהם לגרום לנו לשוב עוד ועוד לאותו המקום, בלי שימאס? האם תמיד הייתה לנו את האהבה הזאת לקולנוע, או שזהו עידן הטכנולוגיה שלא הותיר לנו הרבה ברירות? ההיסטוריה מספרת שאת סרטי השחור-לבן, הנקראו ראינוע (שילוב של ראייה ותנועה), הקרינו לראשונה בסוף המאה ה-19. הסרטים היו קצרים, דקה באומדן, וצולמו בהם סצנות מחיי היום יום הלא כל כך מפתיעות כמו לדוגמה ב-50 השניות הבאות;



בטוח שפייסבוק לא היה בתקופה הזאת, גם לא כשהחלו לצלם את הסרטים הראשונים בהמשך המאה, ובזאת שאחריה. עם השנים, הסרטים נהפכו להיות לסרטים בעלי תוכן ועלילה של התחלה אמצע וסוף, בעלי התרחשויות, עניין ומשהו שיוכל להושיב אותנו מספר רב של דקות בכורסאות האדומות, כשגלגלי המוח שלנו עוד פועלים בהתעניינות יתרה, והעיניים לא עייפו ממצבור התמונות.

היצירה ככללותה שואבת אותנו פנימה, זה יכול להיות שיר, סיפור, טקסט שאליו התחברנו, ריקוד שסחף אותנו או יצירת אמנות שהעיפה אותנו פנימה אל תוך הנפש. בסופו של דבר, הקולנוע מכיל בתוכו את כל הנ"ל, יש בו תנועה, ומוסיקה, תמונות ומילים. יש בו מציאות אחרת, מכלול שיגרום לנו לרצות לראות, להאמין בדמויות, להתחבר לסיפור ואפילו להזדהות עם הבחור או הבחורה שהשאירו את הלב שלהם אצל מישהו שלא ראוי לו ששמענו עליהם וראינו אותם כבר עשרות פעמים, וגם הפעם נסחפנו.


(גם אותי הוא כבש, ריצ'רד גיר, מתוך הסרט "אישה יפה")

התודעה שלנו רוצה לשמוע, להקשיב, ובעיקר להיות נוכחת, זה בעצם מה שהקולנוע מאפשר לנו. הסרטים נותנים לנו הווה שהוא אחר, העלילה מכניסה אותנו לעולם אפוף בדמויות שמעולם לא הכרנו, וגורמת לנו לקוות חזק לסוף טוב. אנחנו שבויים שלה כעת, וכל מה שנותר לנו הוא לפתוח את האוזניים, למצמץ בקושי, ולצלול פנימה.

לפעמים זה כיף, והפתרון האופטימלי הוא להיכנס למציאות חדשה או מדומה במקרה שלו, ולהשאיר מאחור, לשעה או שעתיים, את כל אירועי היום. קל לי להבין למה אנחנו כה אוהבים לצפות בסרטים, ואני בטוחה שלעולם לא נפסיק. לא עד שאסטרואיד יפגע בכדור הארץ ויאיים להשמיד את האנושות כולה.


(הציל את האנושות ונתן לה תקווה. ברוס וויליס, מתוך הסרט "ארמגדון")

ולסיכום, אצטט את ז'אן לוק גודאר, במאי אדיר ואחד ממשפיעי הקולנוע הצרפתי ואף המוכר ביותר, אשר מסכם זאת בצורה הטובה ביותר; "אינני רוצה לדבר אלא על הקולנוע. מדוע אדבר על משהו אחר? הקולנוע מאפשר לדבר על הכול". וזה נכון, הדברים באמת כאלה, צאו, צפו, תחוו, תרגישו והכי חשוב שאל תפסיקו לעולם. יש לא מעט תשובות ותובנות שילדה בת 8 יכולה להגיע אליהם מסרט על סוסי פרא, כך שמבחינתכם השמיים הם הגבול.