"נראה אותך אסיר": נראה ונצחק

הבחירות האחרונות בארצנו הוציאו את השד העדתי מהקופסה. האשכנזים חושבים שהמזרחיים הם ברבריים ו"מנשקי קמעות" בעקבות החשיבה המנטלית השונה, ולאשכנזים נוצר שם כל כך דוחה, מתנשא ושחצני שכבר קשה לזהות בתקשורת מיהו הגרוע יותר. שני הצדדים נפגעו קשות מהעלבונות ומההערות הלא נעימות שכולן נאמרו על רקע עדתי. את האמירה המפורסמת של אמיר חצרוני כולנו שמענו, "הורייך היו צריכים להישאר במרוקו ולהירקב שם", אמירה אותה אמר בתכנית הבוקר של קשת וספג הרבה ביקורת קשה (אם קללות וגידופים שלא ידע השטן נחשבים ביקורת). דווקא בתקופה הזו, מופץ בארצנו סרט שהוא שיר הלל לגזענות, סרט שהמילה "ניגר" נאמרת בו עשרות פעמים, מצטרף הוא ל"12 שנים של עבדות" או "ג'אנגו ללא מעצורים" שכבר נתפסו חזק על תחום ה"סרטים החשובים בנושאי גזענות כלפי שחורים", רק הבדל אחד ניכר: הסרט הזה מתרחש בימינו. ועם כמה שזה דוחה להגיד, הוא אפילו די מצחיק.


(מתוך הסרט, באדיבות גלובוס מקס)

ג'יימס (וויל פארל) הוא אדם לבן, עשיר ונצלן מרושע שעבודתו היא לקחת את כספם של אחרים (במסגרת "ניהול השקעות" כמובן) ביום ולשכב עם בחורות שונות בלילה. יש לו כסף, אחוזות ענקיות וכל מה שכל טיפוס אמריקאי בורגני היה רוצה בחייו הפשוטים. יום אחד, כשמואשם בהונאה במשפט חסר רחמים, נותרו לו שלושים יום עד שנכנס הוא לכלא האכזרי מכולם, אך רק אדם אחד יוכל לעזור לו, דרנאל. דרנאל (קווין הארט) הוא אדם שחור, מוסכניק פשוט ומעורר רחמים, שאפילו בעיני אשתו נותר אדם חנון וחסר יכולות. כשג'יימס פוגש את דרנאל, הוא מניח כי ישר ישב בכלא (כמובן, כי הוא שחור), ודרנאל בוחר להעביר את ג'יימס סדרת אימונים קורעת ומאתגרת שיכינו אותו מול האסירים הקשוחים בבית הכלא.

כל הבדיחות, ההומור, העלילה ושאר ירקות מושתתים על ההבדל בין האדם הלבן ובעל הון לעומת האדם השחור וחסר כל. אפשר ממש להרגיש כאילו הסרט מתרחש בשנות ה-60 ולא ידענו על כך; יש בסרט הזה כל כך הרבה הערות גזעניות שכמעט ומפחיד לדעת את ההשפעות שלו על הצופה, אבל אחת ההשפעות הברורות ביותר היא צחוק בלתי נשלט. עם כל הרדידות והבדיחות הגזעניות, הסרט מצליח במטרה הפשוטה ביותר: להצחיק. והוא אפילו לא יורד נמוך כל כך בשביל לעשות את זה; אין בסרט יותר מידי בדיחות שירותים שונות או עירום חזותי וסלפסטיק שרדודים עבור כל צופה, אפשר לצפות בו אפילו בדייט רגוע וזה יהיה בילוי לא רע בכלל.


(מתוך הסרט, באדיבות גלובוס מקס)

למרות שבסופו של דבר מדובר בסרט גזעני שמספר לא מבוטל של אנשים עשוי להיעלב ממנו, בשורה התחתונה, כמו הבדיחות על הפרסים הקמצנים או על הפולנים המדוכאים, הבדיחות הגזעניות הן הכי מצחיקות. אז נכון שאין בסרט הזה הומור מתוחכם, סיפור מרתק או כל שהוא פרט שנזכור מספר ימים בודדים אחרי הצפייה. לפעמים אנחנו גם לא מחפשים כאלה. הקונפליקט בין האדם הלבן והבורגני לאדם השחור והוולגרי יוצר סיטואציות קומיות אין סופיות, כאלה שאפשר מהם לצחוק, ליהנות ומיד אחר כך לשכוח, וזה בסך הכל כיף ונוח.