"לוויתן": מרוסיה בדיכאון

כמות המחמאות שנשפכו, כמו גם בקבוקי הוודקה על הסט של הסרט הזה הכריחה אותי לצאת מהקליפה האנטי-רוסית שלי פעם שנייה בחיי ובשנה האחרונה. העובדה שאני מגיע מבית דובר רוסית השפיעה עמוקות בצדדים הפוכים ואגרה הררי אנטגוניזם כלפי יצירות בשפה הרוסית. בשלב מסוים של הצפייה בסרט, אשתי עמלה במטבח על מעדן כלשהו, בעוד אנוכי צופה בסרטו של אנדריי זביאגניצב וההרגשה הייתה מוכרת, רק מהצד השני של הסלון. זכורים היטב כל אותם הימים שהייתי מכין לעצמי ארוחת ערב והוריי לא פסקו בצפייה בתכני "ישראל פלוס" ודומיהם בשפה הרוסית, מי היה מאמין?

בכל אופן, התשבחות הרבות הכינו אותי לסרט יוצא דופן וחד פעמי, אבל האמת שהוא נראה מוכר בתכניו ובמאבקיו, פשוט בשפה אחרת ועם טכניקות בימוי, צילום ועריכה שונות במעט. אי אפשר להתנתק משתי סצנות רובוטיות בבית המשפט, בו נקרא ונפסק גזר הדין בנשימה אחת (ארוכה ככל שתהיה) ובקצב של טובות ממכונות הירייה של סרטי "הבלתי נשכחים", או בקצב המכוניות המהירות של סרטי "מהיר ועצבני" רק שפה המכוניות דורסות את הגיבור הראשי בזו אחר זו, לא נותנות לו מקום ואפשרות לעמוד שוב על רגליו.


לאן שוחים הליוויתנים? לאן?

סוג של פקידת/שופטת בית משפט מקריאה הכל בקור רוח יוצא דופן ולא מותירה מקום לספק, ערעור או תקווה עבור הגיבור הטראגי של הסרט וזהו, בעצם, סיפורו הגדול של הסרט, המאבק הבלתי אפשרי במפלצות המודרניות, המוגנות מכל והמניעות את כל גלגלי הצדק ומגובות גם על ידי גלגלי הדת, שכבר מזמן לא נשמעו טהורים ונקיי כפיים.

קוליה, מכונאי רכב וחייל לשעבר רוצה לשמור על ביתו ושטחו, עוד מימי אבות אבותיו, הבעיה הגדולה שלו היא שראש העיר המושחת (וזו מילה יפה ועדינה לתפלץ, המוצג בסרט) חומד את שטחו ויעשה הכל על מנת להפקיע אותו לידיו השמנוניות. קוליה לא מוצג בתור התמים, או העדין, שבבני האדם, אבל הוא רודף את צדקו ומנסה לשמור את אדמותיו ואת אנשיו קרובים אליו ולכן לא מפתיעה העובדה שעולמו של קוליה חרב וקורס עליו, צעד אחר צעד במאבק, חסר הפשרות וחסר הסיכוי אל מול דמות דמונית שלטונית. ראש העיר הוא עבריין, אשר עטה על עצמו תפקיד ציבורי ואילו קוליה הוא האדם הפשוט, שמנסה בשארית כוחותיו להילחם, דרך מערכות צדק מסואבות, שלא סופרות אותו ולא מתעניינות בבעיותיו הקיומיות.


הנה אחד ששתה יותר מדי

הסרט מתרחש בעיירה רוסית שכוחת אל, שחלק מהנוף בה משקיף לים ולא רחוק מביתו של הגיבור הראשי ישנו נוף, או יותר נכון חלק מהשטח, שהוא ספינות מפורקות ושלדי לוויתנים, הדמות שהמטאפורה שלה שורה בכל חלקי הסרט. בין אם בהקבלה לעלילות איוב ובין אם במלחמה של האדם הקטן מול היונק הימי העצום, המלחמה הבלתי אפשרית של קוליה בשלטון החוק המקולקל בעירו ומלחמתו הבלתי אפשרית מול המושך בחוטים של כל חלקי העיירה, ראש העיר המרושע.

וקוליה הוא אכן איוב המודרני, עוד תיווכחו לגלות זאת בצפייה בסרט והיונק הימי, ששלדו הוא כרזת הסרט, עוד יבלע ויירק את עצמותיו בזו אחר זו, אבל הסרט חושף את כל אותם הפרטים שלב אחרי שלב ובקבוק אחרי בקבוק של וודקה. נראה כי מרבית התקציב לסרט הלכה על בקבוקים דמויי וודקה, או כמו שאפשר לסמוך על בני עדתי, על המקור. בכל שלב של חייהם העלובים, הגיבורים מוזגים עוד כוסית ומכיוון שקשה, מוזגים עוד קצת ואחרי זה עוד טיפ-טיפה.


עכשיו כולם יודעים לאן הלך רוב התקציב של ההפקה

אם חשבתם שהסרט יוציא את הסטריאוטיפ מהעדה, טעיתם ובענק. אך עם זאת, כאשר באתי להוריי עם המידע אודות שלל הבקבוקים שהתרוקנו להם במהלך הסרט, קיבלתי את המידע, הדי צפוי מאבי, בנוגע לעם הרוסי ולמנהגי הוודקה שלו ולעצם העובדה שזה לא כזה מפתיע, שבכל שלב ושלב מהסרט הנוזל השקוף נמזג, ליד ילדים או רחוק מהם, הוא פשוט נשפך כמו מים ובילוי משפחתי וחברתי של חבר'ה מרוסיה כולל בתוכו מפגש יריות בבקבוקים, כמו גם בתמונות ממוסגרות של עריצי האומה, לשעבר וגם בהווה.

הסרט נעשה, במקור, על בסיס סיפור אמיתי שקרה, דווקא בארצות הברית, אבל יש לו מקום בכל מדינה שבה האזרח הפשוט נדרס על ידי היושבים בשלטון ובעיקר בשעת הבחירות, שהפוליטיקאים שופכים כסף, שאין, על קמפיינים להעלאת גדולתם ולאחר מכן הם יחזרו לשבת בכסאות המלכות וייתנו לנו להתבוסס במציאות הלא פשוטה, בייחוד בזמנים אלו הסרט הזה רלוונטי לכל אזרח בכל מדינה שבה הצדק פינה את המקום לשחיתות.


מושחת אני, אני מושחת

אי אפשר להיות אדישים לסרט הזה ואי אפשר שלא להתחבר, גם אם לא כולם נמצאים במצבו של הגיבור הראשי ואי אפשר שלא לחשוב על העובדה, שגם עוד אלף סרטים מסוג זה לא ישנו כלום, כל עוד הם נותרים במסגרת הקולנוע ולא פורצים את דרכם למציאות ומחאה חברתית עוצמתית.