"סינדרלה": חגיגה קלאסית

סרטי נסיכות. כמה לא גברי זה נשמע, לא ככה? סרטים שמציגים את האישה כאלמנט הרגשי הוחלש ביותר, שהגבר הוא כביכול הכלי אשר מציל אותה מכל צרה, שכל חייה חולמת היא על האביר על הסוס הלבן שיגאל אותה מצרותיה ושניהם נשארים מאוהבים לנצח עד השקיעה. זה גם לא הכי פמיניסטי שבעולם, כי הם מציגים את הנשים בצורה די חסרת גאולה וחסרת שלמות עצמית ללא הגבר הנמצא לידה. אבל אלו קלאסיקות. קלאסיקות של העולם הקלאסי, הגבר החזק מול האישה החלשה, ואנחנו, בנינו, פשוט אוהבים קלאסיקות. "סינדרלה" היא אגדה הכי קלאסית שאפשר למצוא, והעיבוד הקולנועי המדובר לא מנסה להסתיר את זה, ודווקא בזכות זה הוא מצליח להיות חינני ומוצלח במיוחד.



את האגדה אתם כבר מכירים; לילי ג'יימס, שחקנית קולנוע לא מוכרת במיוחד, משחקת את סינדרלה, נערה בת אצולה קטנה ומאושרת החיה עם אביה בשלווה לאחר מות אמה, עד שמגיעה האישה הרעה שהורסת כל טוב בחייה, האם החורגת הנושאת את אביה, אותה משחקת הגדולה מכולן, קייט בלאנשט. בלנשט פשוט מצליחה להיות שחקנית גדולה ומעוררת קנאה בכל סרט בו היא משחקת, היא כל כך אסתטית, מרשימה ואותנטית, הופעת המשחק הזו היא פשוט עוד תענוג לרצף ההופעות הנהדרות שספגנו ממנה עד כה. מפה ומשם, לאחר שבלנשט ממררת את חייה של סינדרלה, מגיע הנסיך (ריצ'ארד מאדן) לאזורן ומקיים נשף מרהיב אליו מוזמנות כל הנשים, וסינדרלה בעזרת מסע קסמים מצליחה לכבוש את ליבו.

כולנו מכירים את העלילה של סינדרלה. כולנו יודעים שהיא תיגמר בסוף טוב למרות הקשיים, וכולנו יודעים שמדובר בסיפור פנטסטי שופע צבעים, אבל הבמאי, קנת בראנה (ידוע בעקבות "ת'ור") בוחר להתעלם מזה, וזה נראה לי מה שהופך את הסרט לכל כך חינני. בעידן בו סרטים כמו "מליפיסנט" או "אליס בארץ הפלאות" כל כך מודעים לסיפור שבוחרים ליצור תפניות הזויות, אפקטים גדולים וסצינות אקשן חסרות מטרה, "סינדרלה" בוחר להשאר קלאסי, צנוע, להתלהב ממה שכולנו כבר מכירים, בקצב מעט שונה מהנוף השגרתי, וזה בעיני היה פשוט כובש. כל סצינה "פנטסטית" שמתרחשת בסרט, כמו סצנת הנשף, הדלעת שנהפכת למרכבה וסוסים, השמלה והשאר - כל אלו הם אפקטים שראינו בעשרות סרטים, אך התמימות שבגישת הסרט וההצגה הכאילו "מתלהבת" שלהן, כאילו זו הפעם הראשונה בה אנחנו רואים אפקטי מחשב, גורמת לריגושים אינסופיים. כאילו אני צופה באותה הסינדרלה של שנות ה-50.



אין לי מושג למה "סינדרלה" החדש הצליח לכבוש אותי, ואני מניח שגם את שאר הקהל. הוא נוסחתי, הוא מתקתק ואין בו שום חידוש, ובמחשבה שנייה, אולי דווקא זה מה שמוצלח בו. בעידננו, איבדנו את התמימות. אגדות מחודשות בקולנוע הן מסחטה כספית אינסופית, שופעות אפקטים ושינויים ומתקשות לשמור על הקסם הישן מהתקופות הטובות. בזכות הקצב הלא פזיז, התמימות האינסופית, הפסקול המקסים וההתלהבות הגדולה מכל סצנה כאילו אנו צופים באופרה גדולה של אגדות, אפשר להגיד שמדובר בעיבוד המוצלח שיצא ל"סינדרלה" מזה שנים. אז נכון שהוא קיטשי, נוסחתי ומעורר בחילה מידי פעם. מה רע. מגיע לנו קצת פנטזיה רומנטית בחיים.