"מאמי": קורע לב

קסבייר דולן אומנם רק בן 25 ומסתמן כאחד מהבמאים המבטיחים בצרפת לעתיד הקרוב. הוא התחיל את דרכו עם "אני הרגתי את אמא שלי", סרט העוסק בנטייתו המינית וההשלכות מכך ביחסיו עם הוריו, סרט שמיועד לקהל מאוד סבלני וספציפי, בעוד כיום, "מאמי", הוא כנראה הסרט ה''מסחרי'& #039; ביותר שיצר עד היום. איכשהו, ניתן להגיד שדולן הצליח לגרום למערכת יחסים ביזארית בין אם לבנה, שנעה בין אהבה גרוטסקית ואין סופית לבין שנאה שנובעת מייאוש ותסכול, להיות קלה ונגישה לקהל הרחב (גם לשונאי הצרפתית שבנינו) בעקבות הדמויות הלבביות והומור מדוייק במיוחד. התוצאה היא ככל הנראה סרט הפסטיבלים המרתק והכי פחות משמים שיצא בשנה האחרונה, וכזה שכל הורה לנער עם בעיות קשב (שכיום הם חלק כמעט מוחץ באוכלוסיה) חייב לראות, או סתם כל חובב קולנוע איכותי במיוחד. כן, איכות יכולה גם להיות מבדרת, גם אם מדובר בסרט שהועמד לפסטיבל קאן.

הסרט מספר סיפור מאוד פשוט, בשנת 2015, בה קיים חוק על פיו הורה יכול לאשפז את ילדיו במוסדות מיוחדים ללא משפט, אך דיאן, אמו של סטיב, בוחרת על-אף הכל לגדל אותו בעצמה. סיפורו של סטיב הוא טרגדיה. נער שמעולם לא היה מוצלח במיוחד ביכולות שמעבר לגניבה או עישון, אבל חי חיים סבירים ביחסיו עם אביו, עד שנפטר, ומשם חווה התקפי זעם ותסכול שהובילו אותו לתקריות אלימות במיוחד. אל סיפורם של דיאן וסטיב מצטרפת השכנה קיילה, אישה גמגמנית וחסרת כישורים חברתיים אשר בוחרת למצוא במשפחה המצומצמת מקום נעים לחבור ולעזור בו ונהפכת לבת בית של ממש.



יש אלפי יצרים המניעים את כל הדמויות בטרגדיה הזו, יצר האלימות, יצר המין, יצר ההגנה על האחר, ואפשר להגיד שקסבייר ממש מושיט את היד אל הצופה ורוצה לגרום לו להרגיש כל יצר ויצר, כל הבעת רגש קטנה שקיימת בדמויות, ומצליח לעשות את זה בדרך ממש לא פלצנית או יומרנית, אלא פשוט כמו החיים עצמם. הסיפור עצמו לא חכם במיוחד, קונפליקט מאוד פשוט בין האם המתוסכלת לנער הבעייתי שמתפתח ומתפתח עד לסופו הנורא מכל. כל רגע הסרט משנה מצבי קיצון של היחסים בין הדמויות שמשתנות בכל רגע, רגעים של כעס ואלימות שגורמים לדפיקות לב רבות לעומת רגעי חיבוקים וריקודים נעימים ומרגשים, רגעי משבר עצומים מלאי בכי לעומת רגעי הומור אשר מצליחים לגלגל את הקהל מצחוק. אין שניה אחת משעממת ולמרות קצת מונוטוניות בנושאי הסרט, היחסים בין הדמויות הם הדבר שהופך את הסרט לכל כך מרתק ומעורר רגשות.

דולן כבר טען רבות גם לפני סרטיו האחרים שהדמות שמעוררת בו הכי הרבה השראה היא אמו, ולכן אפשר להרגיש שמדובר בסרט שמיוצר על ידי אדם שמבין את הנושא לעומק. דולן מקפיד על צילום אסתטי ויפהפה שמצליח לרגעים להיות גימיקי כשנהפך לרחב כשסיפורו של סטיב נהפך למלא תקווה ונהפך לצר יותר ויותר ככל שמבינים אנו שלסטיב לעתים אין תקווה, ולא הכל יכול להגמר בסוף טוב וזיקוקים באוויר. עם קאסט נפלא, סיפור קורע לב והומור אנין ונוגע, "מאמי" הוא יצירה קולנועית מלאה ברגשות, וכל קהל מכל סוג מסוגל להינות ולהתעשר מן החוויה הזו.



גם נטלי, הכתבת המקבילה, התרשמה לטובה מהסרט, אך דעתה לגבי קהל ייעדו די שונה מדעתי; סרטו החדש של הבמאי קסאבייה דולאן הקנדי מספר על סיפורה של דיאן המתגוררת בקנדה, והתמודדותה עם בנה סטיב הסובל מהפרעות קשב וריכוז ועוד הפרעות אלימות למיניהן. דיאן, אם חד הורית בעלת קשיים משלה, מגיעה לשחרר את בנה ממוסד לנערים, לאחר שעשה שם שוב בלאגן. הם לא מוכנים להחזיק אותו שם יותר, ולכן דיאן נאלצת לקחת אותו הביתה ולהתמודד איתו לבד. בהמשך היא מקבלת עזרה מהשכנה החביבה, מורה בחופשת מחלה, שעוזרת לסטיב ללמוד בהתאם לקשיים שיש לו בתחום הזה ובכלל.

מדובר בסרט אומנותי ופחות מתאים כנראה לטעמם של אלו המחפשים סרט מיינסטרים הוליוודי, אבל בהחלט מדובר פה ביצירת מופת. הקשיים איתם דיאן נאלצת להתמודד מועברים בצורה כה מוחשית על המסך שלא ניתן לראות את הסרט בלי לחוש חרדה איומה ואולי קצת חוסר נעימות. בדיוק בגלל שהסרט מצליח להעביר את התחושות האלו בצורה כה כנה ומוחשית, אני מאמינה שהוא באמת גאוני.

הנושא של ילדים בעייתיים עם הפרעות למיניהם מוצג יותר ויותר בזמן האחרון על גבי מסכי הקולנוע והטלוויזיה אבל עדיין נמצא בחיתוליו. הסרט מעורר מחשבה לגבי ילדים אלו, האם הם מקבלים את הטיפול הראוי והאם כל הורה מסוגל להתמודד איתם בדרך שהכי תועיל להם. אני מעריצה סרטים מעוררי השראה שגורמים לי לחשוב וממליצה על הסרט לכל מי שלמד קולנוע או אוהב קולנוע אומנותי.