העולם שייך לנחנחים

אמא שלי תמיד אמרה: "עדיף להיות חנון.." ועם השנים, הבגרות ופרשויות הישראלי המכוער (החל ב"תן לה שוקולד" דרך "פתח ת'חדר" וכלה, בינתיים, בגינות הציבוריות ושירותי הלקוחות) של הערסים מקומיים, אני הולך ומבין למה היא התכוונה. החנונים הולכים ותופסים נתח עצום בקולנוע של הוליווד והופכים להיות הדבר הקול והמעניין הבא, אפשר לעמוד על אופיים וטיבם מכמה סרטים גדולים ובולטים שנעשו בשנים האחרונות אודות חנונים, שהיו באמת ועלו לגדולות אמיתיות:

"התיאוריה של הכל" (2014):
שם החנון: סטיבן הוקינג.
נודע בזכות: התפרסם בעיקר בזכות ספרו "קיצור תולדות הזמן", שתמצת את התפתחות היקום למן המפץ הגדול (למי שאין זמן להרצאות ארוכות) וגם בתור איש כלוא בכסא גלגלים ובעל קול ממוחשב, כמובן.
עבר משוער וידוע: אחרי שלל התעללויות בית ספריות, הוא לא נזקק לעוד מנה באוניברסיטה, אלוהים (או כוח עליון אחר), שאת קיומו הוא סותר מכל וכל דאג לו לישיבה ממושכת בתוך בית כלא פרטי על גלגלים.

אי אפשר שלא להתחיל בזוכה הגדול של טקס האוסקר האחרון, האמין ביותר והקשה ביותר שבין תפקידי החנונים. אדי רדמיין בנעליו (לזמן קצר) ובעיקר אל תוך שלל ומגוון כסאותיו של פרופסור סטיבן הוקינג. הבעות פנים, מבטים ועוויות גוף בלתי נתפסות לשחקן, שבקושי הספיק לגרד את תחתית הברנז'ה ההוליוודית והנה הוא עם פסלון ראשון והמוצדק ביותר שבטקס האוסקר האחרון.


ממש תאומים סיאמיים

חנון אמיתי, רדמיין וההחלקה לדמות החנון המשותק הייתה עם תנאי פתיחה מבטיחים ומובטחים. יש אפילו שבבי דימיון בין השניים וגם הוקינג המקורי השתאה מתוך כסאו המשוכלל, כאשר היה בטוח שהוא חוזה בעצמו לעיתים, אבל מעבר למשחק הכביר, החנון, הנחנח הזה היה "הדבר" ועם עוד תנאי לרעתו, כמו נכותו וכמה מזל שמצא אשת חיל שסעדה אותו בחלק נכבד מחייו המשותקים, קצת לפני שהיה קצת פחות רלוונטי עבור שאר הנשים השכלתניות, שאינן מחפשות רק יופי חיצוני והולכות שבי אחר בחור מופנם, שבעיקר חושב על עניינים, אשר ברומו של עולם או ברומם של כוכבים ותיאוריות להפרכה ולאישוש.

סיפורו של הוקינג גם הפך להיות נחלת הכלל הרבה מלפני הסרט עליו, אבל עונת האוסקרים והסרט המצוין, שהשיב אותו למרכז הבמה, מבלי צורך להנגיש את הדרך אליה, החזירו אותו ואת סיפורו האנושי המדהים לתודעה. הוא השתתק מלפני שנים רבות ולא ניבאו לו סיכויים רבים לשרוד יותר משנה, אבל הנה הוא איתנו, עדיין, מצפצף על חוקי טבע וגם על תיאוריות ואמונות - בוויכוח הבלתי נגמר ומלחמת ההתשה שבין המדע לדת וכמובן שמצפצף עם כסא הגלגלים המשוכלל שלו בכל פעם שהוא לוקח רוורס.

"משחק החיקוי" (2014):
שם החנון: אלן טיורינג.
נודע בזכות: מפצח האניגמה, הומוסקסואל חבוי.
עבר ידוע: מכופכף סדרתי בבית הספר ושוכן סדרתי תחת קרשי רצפת אולם המוזיקה.

אלן טיורינג לא היה סתם חנון, אלא גם היה אנטיפת רציני ולא אדם אהוב על הבריות, בלשון המעטה. כמו כל החנונים הגאונים, הוא היה מנוכר לשאר ולא כל כך ידע כיצד לבוא במגע עם אנשים, אבל זה לא מנע ממנו לפצח את ה"אניגמה" הגרמנית ולעזור בניצחון המלחמה. אין מתאים יותר מבנדיקט קמברבאץ', הכוכב הבריטי העולה בשמי הוליווד לגלם אותו, אחרי שעשה כן בהצלחה בתור דמויותיהם של שרלוק הולמס מסדרת המופת וג'וליאן אסאנג' מייסד וויקיליקס מ"הרשות החמישית" (כמה שורות למטה, התאזרו בסבלנות), הוא נכנס בצורה טבעית למדי לנעלי טיורינג, המתמתקאי הגאון שרתם את כל כוחו ומוחו לבלתי האפשרי.

על הדרך העלה שאלות מוסר כבדות שרק אלוהים יכול לענות עליהן וכמובן שגם, בזעיר אנפין העלה את היחס הלא אנושי, הגזעני והמחריד כלפי הומוסקסואלים בשנים אפלות, טרום ופוסט ימי מלחמת העולם השנייה, בבריטניה. הבריטים, שלחמו בנאצים הגיעו לרמות, שאולי לא התכוונו, כשל הנאצים עצמם בפעילות גזענית וחיסול ממוקד של אנשי קהילה שלמה שכל חטאם היה אהבה לבני מגדרם.


אז רגע, לאן הולך החוט האדום?

קמברבאץ' מספר את סיפורו של טיורינג באופן נהדר ומוסיף נדבכים, ששוברים קצת את הדמות ה"שרלוקית" ומוסיפים לה עוד טיפ-טיפונת אנושיות. לצידו צוות מרשים הכולל את קירה נייטלי, צ'ארלס דאנס בתור המאוס המקומי (טייווין, למי שלא מכיר), מארק סטרונג והתגלית (עבורי) מפני דרדפול, רורי קיניר. צוות הסרט לא זכה באוסקרים משמעותיים, חרף האיכויות שהביאו איתם למסך הגדול, פשוט בגלל העובדה שהם לא היו הטובים ביותר ואין מה לעשות ואיך להתווכח עם העובדות. עם זאת, הם בהחלט נתנו משחק טוב, ראוי וכזה שטוב שייכתבו עליו מספר מועמדויות, שייעטרו את הסרט גם בשנים קדימה, במחלקת עולם ה-DVD ההולך ונכחד.

החנון הזה סיים את חייו עם התאבדות עקב כדורים שניתנו לו מהממשלה הבריטית בשביל למנוע את היותו הומוסקסואל, קצת אחרי שהציל את כל אירופה ובעיקר את בריטניה עם פיצוח קוד האנגימה. ההכרה וההתנצלות הפומבית לעצמותיו הנרקבות הגיעה בערך כשישים שנה לאחר מותו (תודה באמת) וחנינה לאחר המוות ממלכת אנגליה (תודה פעם שנייה) הגיעה ממש לפני שנתיים וזרתה עוד קצת מלח על החול שבתוכו זוחלות התולעים שהיו לחברותיו במשך העשורים האחרונים.

"הרשות החמישית" (2013):
שם החנון: ג'וליאן אסאנג'.
התפרסם בזכות: ייסוד והקמת וויקיליקס ולוחם חופש, דרך מחשבים ואינטרנט.
עבר סביר: כנראה שגם הוא בילה זמן רב עם הראש בתוך מי האסלה בהיותו תלמיד חטיבה/תיכון בבית ספר המקומי. ואם להיות רציניים לרגע, שוב שרלוק, All Over Again, דמות שרלוקית לגמרי עם עכבר מתרוצץ בין רגליו בדמות דניאל ברוהל, שמנסה להיות הווטסון הכי טוב שהוא יכול להיות.

גם ג'וליאן אסאנג' אינו דמות החביבה על הבריות וגם אותו, כמה מפתיע, מציג האיש שעלה ועלה לתודעה בזכות שרלוק, קמברבאץ', בנדיקט קמברבאץ'. האיש עם השם של גבינה ממחוזות רחוקים לוקח את הדמויות הכי פחות נחמדות והכי פחות אהודות על הציבור, שאי פעם בא איתם במגע ופשוט מתממשק באופן מושלם. גם הפעם הוא סוג של חנון מחשבים, מנוכר מסביבתו ודואג לאינטרסים חברתיים, שבהמשך הופכים להיות האינטרסים שלו, כמו כל חנון טוב שעלה וסרח איפשהו באמצע הדרך.

שרלוק, סליחה, אסאנג' הוא דמות מופנמת שמחצינה רק את כישוריה ושונאת לעבוד עם מגוון רחב של אנשים וכמובן שבמצב הזה מוכרח אותו אנטי גיבור לסמוך על מינימום אנשים, אותו המינימום הגיע מכיוונו של הגרמני החביב, שבדומה לווטסון מיודענו, מאבד את חייו הפרטיים על מנת לעמוד בגחמותיו של המנהיג הבלתי מעורער של הצמד.


לא אנדרוגינוס, לא טילדה סווינטון

שניהם מסתובבים עם הלפטופים שלהם לכל מקום, עם תיק גב, שכמעט ממוסמר לגבם ונושאים בקרבם סודות שחברות שלמות מנסות לשמר מפני האזרח הפשוט ורק האחד מצליח לשמור על המצפון המטריד לאורך כל הסרט ובסופו של דבר גם מקשיב לו, דבר שיגרור בהמשך הסרט את הפיצוץ הבלתי נמנע בין שתי האושיות הללו.

החנון אסאנג' הדליף מסמכים שהרעישו עולמות במשך זמן מה ובשנת 2012 הסגיר את עצמו לסקוטלנד יארד, בעקבות חשד לעבירות מין בשבדיה ובילה שנה וחצי במעצר בית, הואשם פה ושם, כתב ספר וצפה בסרט הבינוני על עצמו, בכיכובו של אדון בנדיקט ק. ועדיין ממשיך לייצר כותרות מדי פעם בעזרת האתר המהפכני, שהקים עם שותפו שגם נטש אותו בדרך.

"ג'ובס" (2013):
שם החנון: סטיב ג'ובס.
ידוע בזכות: מייסד התפוח ומפיח תרבות האייפון העולמית.
עבר ידוע: הקים את הכל בשתי ידיו במוסך של אבאמא, לא מיתוס.

כנראה החנון הכי פחות כעור, לפחות בקולנוע וגם אולי אחר כך בעולם האמיתי. אחרי הכל אשטון קוצ'ר, השם הכי פחות נרדף לחנון גילם אותו בסרט על חייו וכמה שהוא לא ניסה לעוות את השיער או לגדל זקן שיכניס אותו למשוואה של החנונים, אנחנו כמעט ולא האמנו לעובדה שג'ובס היה כזה. אבל המציאות לחוד והקולנוע לחוד וג'ובס היה חנון עילית, שעלה וגם למרות שללא השלמת לימודים אקדמאיים ולמרות שלא אנטי חברתי כשני עמיתיו בשורות למעלה, הוא עדיין רדה בעובדים, חיפש שלמות וכמובן שהסתכסך עם האנשים שעלו איתו לפסגה.


איך השעון שהמצאנו?

מיותר לציין שבתקופה הנוכחית הוא היה גומר בתור קבצן, שגר במוסך של הוריו עד עצם היום הזה, שכן ללא תואר ראשון ושני הוא לא היה מצליח לגדל זוג ביצים מספיק גדולות על מנת לזרום עם רעיון כל כך מהפכני לכיוונה של המהפכה עצמה. החנון האמיתי יותר לצידו של ג'ובס היה ידיד נפשו שהפך לשותפו המסוכסך וגולם על ידי ג'וש גאד והצטרף לרשימה ארוכה של אנשים שאיתם הסתכסך ג'ובס על מנת לקדם את ענייני התפוח, שכל כך אהב.

הוא היה חנון לייט, שהלך וגדל להיות כריש עסקי ומונופול תרבותי, שכמובן קידם את האג'נדה של החברה שלו לצד קידום המדיום שבו עסק ונספחיו. החנון הזה בעט בכל תחת אפשרי בדרך להשגת כליל השלמות, לפי ראות עיניו ושינה את עורו אין ספור פעמים. הסיום העצוב של החנון שלנו נגמר, כמובן, אחרי כתוביות הסיום של הסרט וקרה לפני קצת פחות מארבע שנים במוות הכי לא טבעי לאגדה של חנון, סרטן הלבלב כילה את ג'ובס, בעודו אגדה מהלכת על שתיים.

"הרשת החברתית" (2010):
שם החנון: מארק צוקרברג.
ידוע בזכות: הרשת החברתית הגדולה והמפורסמת ביותר - פייסבוק, שינה את חוקי המשחק האינטרנטיים וקבע אותם מחדש.
עבר משוער: לעג, קלס ואצבעות מופנות במקרה הטוב, מה שיצר את הטיפוס המרוחק שעט השמיימה בפיתוח רשת לדירוג כוסיות ובטעות יצא לו פייסבוק.

החנון הזה לוקח אותנו אולי לנקודה מסוימת, שבה התחילו לביים סרטים על חנונים וזה עדיין לא היה חלק מסחף הוליוודי כולל, אלא סוג של התחלה, לפחות עבור תחילת העשור של 2010. סיפורו האכזרי וחסר הרחמים של אחד, מארק צוקרברג, חנון יהודי אשר את עלייתו לפסגה עשה וכנראה עדיין עושה בצורה הקרה וחסרת הרחמים ביותר שאפשר לתאר.

דיוויד פינצ'ר ביים והמחיש בעזרת משחק מצוין של ג'סי אייזנברג ולא רק בעזרת השפה המחשבית החנונית, שכולנו מרגישים מותקפים בה במהלכו של הסרט. קור הרוח שאפף ואופף את היהודי, שאותו משחק יהודי אחר (צמד עם סיומת ברג, לא מותירים מקום לדימיון רב לגבי מוצא אימם), מייסד הפייסבוק שעשה את תהילתו וקנה את עולמו בעזרת דריכה ורמיסה של כמעט כל מי שסביבו.

בסרט הזה ישנן ביקורות נוקבות מצד פינצ'ר לדרך החיים הקרה וסובבת הכסף, שאנחנו חיים וכאשר אפילו אדם שמתוודה, שכסף הוא לא מה שמניע אותו, הוא מראה שהוא מונע מנקמה ורגשי נחיתות,אשר אפילו אצל החנון החכם ביותר הם הדבר המוביל אותו. החנון שלנו הוא אדם שהשיג הכל בחייו מבחינת מטרות רווח ועסקים, אך מה שאמור להוביל אותו, קרי; הקשר האנושי, החברים והסביבה, שאותה הוא חולק ביצירתו עם כולם, הוא, כנראה, מאבד בדרך להשגת אותה המטרה.


לא כל חנון צריך משקפיים

אייזנברג, ג'סי אייזנברג, חנון יהודי בזכות עצמו, לפני שמינף את עצמו לכיוונים יותר מגניבים וקצת פחות גיקים משתלט על התפקיד בקור רוח מקפיא, מועמד לאוסקר ונוסק היישר מידיו הבוטחות של פינצ'ר בתפקיד מושלם, גם אם הוא לא הכי דומה לצוקרברג, מבחינה וויזואלית הוא נכנס ישירות לרשימה גדולה עם מועמדות וסרט שנכנס לדפים חשובים בקולנוע המודרני של שנות ה-2000.

החנון של הסרט הזה חי באושר והמון עושר עד לימים אלו וממציא לנו את הפייסבוק מחדש, משתלט על אפליקציות חברתיות מוצלחות וממשיך להיות יהודי מניאק, שכולם מסתכלים לו על הכיס ורוצים לשבת על פירמידת השטרות, שעליה הוא יושב כיום. מארק צוקרברג הוא אימפריה שכולם אוהבים לחפש לה ייחוסים שליליים, אבל חנון או לא חנון הוא כנראה יכול למלא את אוזניו בשטרות מגולגלים של 200$ ולשלוח אותנו לנדנד לו את הכסא ולנפנף לו במניפות, או מקסימום לכתוב על זה סטטוס בפייסבוק.

לסיכומו של עניין:
החנונים משתלטים על העולם ואולי עדיף ככה, אולי עם השנים נבין את זה יותר מוקדם ויותר מהר, שהחוכמה היא זאת שמביאה את הדינרוס אחריה ונקל עליהם, או שנחנך את ילדינו להקל על סבלם בבית הספר וכדומה ואולי יום מן הימים הם יזכרו טובה לכל אלו שלא בעטו בהם, כלאו אותם, הטביעו אותם בבית הספר התיכון ויצרפו לצוות המיליונרים ההולך ומתהווה בסטארט-אפ החדשני שהם ימציאו בעוד עשרים או שלושים שנים קדימה.
חוץ מזה, כאשר האלטרנטיבה היא לצלול אל תוך התנהגות הישראלי המכוער, אין ספק שהבחירה קלה ביותר, אז Give The Power To The Nerds.