את מוכרת לי מפעם

לא בטוח שיש בסיס השוואתי הוגן ואמיתי בין שני הסרטים הללו, שכן האחד הוא יצירת מופת קלאסית, פורצת דרך ומקורית בזמנה ובזמנים קדימה, זוכת פרסים ובלתי נשכחת לדיראון עולם. אילו הסרט השני, אומנם לוכד ומשתמש בדמויות נשיות מובילות מזמננו וגם קצת אחורה, אבל נפל קצת בין כיסאות פסטיבליים ולא קיבל רבע מהחשיפה (של הפיפטיז ושל זמננו אנו) וכמובן נשען על יצירות דומות "הכל אודות.." בתור בסיס יצוק לעלילתו הוא. שתי יצירות על נשים חזקות בתיאטרון, שימי הזוהר שלהן כבר מתחילים להתפוגג, בעוד כוכבת צעירה וחדשה נושפת בחוזקה בעורפן המבושם. כל עלילה לוקחת ומושכת למקום קצת שונה, אבל הרבה יסודות מזכירים ועוברים דרך אותם קוויי עלילה. אז על מה אנחנו בעצם מדברים?

הכל אודות חווה (1950):
פשוט תענוג להתרחק ולהתנתק מהקולנוע של זמננו ולחזור במחילות העבר אל אחת היצירות המופלאות שיש לקולנוע להציע, בימוי נהדר ומשחק מופלא עם רעיון נהדר ומעבר לכך, שחקנים מרתקים בהופעות מנצחות. איב (חווה, לצורך העניין שלנו), בעלת השם הסמלי, היא מעריצה פנאטית של אחת מכוכבות התיאטרון הגדולות של אותן השנים וסיפורה מובא על ידי אחת מחברותיה הראשונות, אשר הכניסו אותה אל מאחורי הקלעים. הסיפור המתפתח בין מעריצה לבין השחקנית, אותה היא מעריצה, הוא סיפור של מאבקי כוח כלפי חוץ וכלפי פנים, הוא סיפור על דורות הולכים ונמוגים ועל מחליפיהם ועל הדרך, הכוחנית וחסרת הפשרות והרחמים, שבמסגרתה נערכים חילופי הדורות הללו.


השמלה שלי יותר שחורה

המשחק העילאי של כוכבי הסרט, כמו גם דמויותיהם הוא אחת מהתימות המרכזיות, כאשר משחק והעמדת פנים בין הדמויות לבין עצמן הוא אחד מהאלמנטים השולטים. שוב אנחנו חוזים בדעיכתה וזקנתה של כוכבת בולטת, כמו ב"שדרות סאנסט" אשר היה מועמד לאוסקר באותה השנה גם כן, הפעם הדעיכה והשגעון המתקרב מגיע אל עבר מרגו צ'נינג, בכיכובה של בטי דיוויס, שהיא בעיניי לא מהנאות שיש להוליווד הישנה להציע, אבל איזו תצוגת משחק שמימית...

לצידה, במשחק קצת יותר מוחצן ומוגזם אן בקסטר בתפקיד איב, היפה והחודרנית. הכי פחות זמן מסך ניתן לכוכבנית העולה והחדשה בהוליווד של אותם השנים, אחת...מרילין מונרו, שבקלות מביסה את שאר המתחרות בבחינת סמל מין ויפיפיית הסרט וגם בתצוגת משחק עדינה, קלילה ולא רעה בכלל. הקטע שהפיל אותי מצחוק בכל פעם מחדש בסרט הוא בכלל לא קשור לסרט, אלא לתקופה, כנראה. השפיצים הבולטים לנשות הסרט הזכירו לי את החזיות של מדונה משנות השמונים והתסרוקות, משגעות... או יותר נכון משוגעות.


זה הפרצוף הטבעי, באמת

זה עולם של מלודרמה, המתחככת במתח בקטעים מסוימים וסיפור נהדר של עלייה מול נפילה וכמובן עולם הכוכבות התובעני, שלא משאיר בן אדם נורמלי למשך זמן רב. משפט נהדר שנאמר במהלך הסרט מבדיל בין כוכבי קולנוע לבין שאר הבריות ומסביר בדיוק למה, מה שיכול לתפוס לגבי כל אישיות ציבורית, שתפקידה הוא לתת שואו למשך שעתיים בערב.

הטקסטים השנונים והמושחזים, השמות הטעונים במשמעויות עודפות והמשחק הכביר של צוות השחקנים, שיוצק להט נוסף לכל מילה כתובה, בדיוק כמו שמדברים על איב, אשר נולדה עבור תפקידים מסוימים ונותנת להם משמעות אחרת. בדיוק כך גם הקאסט המלהיב שאוסף תחתיו ג'וזף ל. מנקייביץ'. אולי אפילו אפשר להשליך כיום מהסאבטקסט של הסרט לגבי טכנולוגיה חדשנית שמגיעה להחליף אנשים בשר ודם ואולי סתם על שיגעון גדלות של שחקנים, אבל הסרט הזה נותר רלוונטי, מרתק ומהפנט בדיוק כפי שהיה לפני שישים וקצת שנים ולא סתם מקומו בזיכרון הקולקטיבי מובטח עוד שנים קדימה.

"העננים של סילס מריה" (2014):
סרט על נשים ולא רק בשביל נשים. ג'ולייט בינוש הנהדרת לוקחת תחת חסותה שתי כוכבות עולות (קריסטן סטיוארט וקלואי גרייס מורץ) לטיול בהרים השווייצריים, טיול שכולו עימות בין דורי והרהורים עמוקים על ההבדלים בין לבין. בינוש היא השחקנית המבוגרת שפעם, בצעירותה, גילמה את הצעירה הפתיינית וכיום התפקיד שלה מועבר לצעירה מבטיחה ואילו היא חוזה בו מהצד בצד המזדקן והמבוגר. בינוש המבוגרת נושאת לצידה, באופן קבוע, עוזרת אישית (סטויארט) אשר עוזרת לה ללמוד את התפקיד החדש והבוגר ומאזינה לקיטוריה על אותו תפקיד ועל המדיום החדש שהשתלט על העולם (אינטרנט ורמת הרכילות הגואה).


רגע, אל תירדמי. לא סיימתי לקרוא

ישנה דואליות בכל דמות ובכל תפקיד אשר אותו היא נושאת. ההצגה, אליה חוזרת בינוש בתפקיד אחר מציגה שתי דמויות נשיות עוצמתיות: מנהלת ומנוהלת, אשר יש בינן מערכת יחסים מינית ושליטה כפולה, בעיקר שליטה של הצעירה על הבוגרת, בעוד התפקיד של הצעירה היה שייך פעם למריה (בגילומה של בינוש), כיום הדמות הזאת הולכת להיות מגולמת על-ידי קלואי גרייס מורץ, הכוכבנית הצעירה והשנויה במחלוקת שמנפקת הוליווד.

סטויארט מרגישה במצבים רבים כמו אותה דמות מההצגה, כאשר היא מנווטת ומנתבת את בינוש למחוזות, שלא חלמה עליהם ומורץ עצמה מגיעה בחלקו האחרון של הסרט על מנת לתת את הטון בהצגה ובמציאות ההולכת ומשתקפת לבינוש המבוגרת. סרט עם עומקים ועם נופים מרהיבים, שגם להם יש חלק במטאפורות של הסרט, "הנחש ממאלויה" גם סיפור, גם מציאות המתקיימת בנופיה המרהיבים של שוויץ וגם מנוע עלילתי של הסרט הנהדר הזה.


נרים כוסית לחיי הכוסית

עולם ישן מול עולם חדש נפרש בסרט הזה לרווחה; ציוצים, פייסבוק, סמארטפונים ואייפדים מזינים את גיבורות הסרט ללא הרף והדבר החשוב ביותר להצגה מסוימת הופכת להיות הרכילות שסביב הכוכבת הראשית וחייה הפרטיים ולא סביב הכוכבת המזדקנת שעוברת מתפקיד A לתפקיד B.

העולם הוא עולם בעל עוצמות נשיות, שלא נותן במה רבה לגברים, למרות שהם מעטרים את המסך ותורמים לעלילה מצדדיה, אבל כמעט ולא לוקחים חלק פעיל ואי לכך ובהתאם לזאת, משאירים את מרכז הבמה לנשים העוצמתיות של הסרט ומשקפים את התלות של האחת בשנייה. סרט נהדר, שלא מתאים לכל אחד, לא פועל לפי קצב אחיד ומבוים בצורה נהדרת, כזאת שקצת חוזרת אחורה, למקורות עם פייד אאוטים, אשר מזכירים ירידת מסך וקולנוע ישן יותר, דבר המחבר את הצופה לבמה, שהיא מרכז חייהן של גיבורות העלילה.

למה הזכרת לי את חווה?
השחקנית המבוגרת שהייתה מתה להישאר בתפקיד הישן והנושן שלה לפני עשרים שנה, זאת שלא מבינה ברגע שמגיעה צעירה ממנה להחליף אותה והתהליך הוא בלתי נמנע. הגברים שהם רקע ובעלי תפקיד משני בהצגה המרכזית, אם יש "אשת ראש ממשלה" או "אשת נשיא", אז בשני הסרטים הללו יש "הבעל של...", "החבר של..." או "הגרוש של...". חוסר היכולת של מריה מ"העננים.." ושל חווה מ"הכל אודות..." להפנים שאת התפקיד הצעיר הם לא יכולות לבצע בצלמן ובדמותן ושיש שריפית חדשה בעיר כל כך חיבר בין שני הסרטים עבורי וגם העובדה כי בכל אחת מהכוכבות הצעירות הייתה תחמנות על גבול הרוע, שהתפרצו והוצפו בשלבים הסופיים של הסרט.


כמה מדרגות??

לשתי הכוכבות המבוגרות של שני הסרטים ישנה מערכת יחסים אינטנסיבית עם דמות צעירה מהן, מערכת יחסים שמנתבת את הדמות הבוגרת יותר לאי אלו כיוונים שלא בטוח שקיוותה וציפתה להימצא בהם. וכמובן איך אפשר בלי העולם האומנותי עליו מדובר, עולם התיאטרון. הקולנוע הוא רקע צידי לעיסוק המרכזי של שתי הכוכבות בשני הסרטים. התיאטרון הוא הבמה המרכזית והראשית, אותה במה שלא יכולה לעבור עריכות וזאת שמעלה לכותרות, בשני הסרטים, את הכוכבות.

ולסיום סיומת
איך שלא מסתכלים על שני הסרטים, הקלאסיקה נשמרת במקומה הבטוח בארכיון המפואר ההוליוודי ונותרת רלוונטית ומעודכנת עד לימים אלו, משליכה גם מעל שישים שנה אחרי שהיא נוצרה על יצירות בנות זמננו ולא מפספסת כמעט באף אלמנט. ואילו הסרט החדש, שאולי פחות ייכנס לקלאסיקה, אבל בהחלט נכנס ללב, מציג בעיות שהיו קיימות לפני שישים שנה ועדיין מתקיימות בימינו אנו, הזקנה והרלוונטיות לגילאים המתקדמים יותר בתעשייה הקולנועית וכמובן על מרכז הבמה בתיאטרון. כך תופס המאבק בין הצעיר לזקן, או המבוגר יותר, את קדמת המסך ונראה שלא נס ליחו ולא ינוס גם בעוד 64 שנים קדימה.