"קומו על הרגליים": הסנדק של הפאנק

ג'יימס בראון מדבר על ג'יימס בראון בגוף שלישי, ראשון, שני ובכל צורה ואופן אפשרי. טייט טיילור, שכבר ביים סרט מופלא על השחורים בארצות הברית בשנים של אי שיווין, חוזר פעם נוספת ללהק קאסט אפרו-אמריקאי עם טעם וניחוח שונים לגמרי מ"העזרה" המעוטר והחשוב. הפעם הסרט חשוב במידה שונה, ושונה בתכלית הקצב שלו, בעריכה וכמובן בליווי המוזיקלי השוטף שלו, מבוסס על מקטעים מחייו של אחד מגדולי הזמרים המשפיעים בארצות הברית ובעולם, "הסנדק של מוזיקת הנשמה" הגיע מבית הרוס בלב שממה מיוערת וכמובן בן להורים לא מתפקדים, אב מכה ואמא נוטשת.

כמו כן, למקטעים הללו מחייו, חוזר הסרט מספר פעמים באופן אסינכרוני ובכלל כל הסרט מתנהל בקצב של דילוג בין זמנים, שיח קרייני של בראון (המגולם בהצלחה מרובה על ידי צ'דוויק בוסמן) עם צופי הסרט וכמובן מתובל באופן חריף במוזיקת פאנק ונשמה שחורה, המנענעת ירכיים, מזיזה רגליים ועושה חשק לערוך סדרת חיקויים למהלכים המדהימים של בראון בסלון.


תתקעו בחצוצרה

צ'דוויק בוסמן, שכבר כבש את המסך בסרט המבוסס מציאות על ג'קי רובינסון, אגדת בייסבול אפרו אמריקאית פורצת דרך ב-"42" הנהדר, חוזר ושב לגלם אייקון אפרו-אמריקאי, גיבור תרבות ומתווה דרך מוזיקלי חשוב שהשנים ימשיכו לעשות חסד לבסיס האיתן שהוא הניח מאחוריו. בוסמן הזה מתגלה כעילוי קולנועי בכל פעם מחדש, בכל פעם שהוא מקבל תפקיד רציני וזה כבר מקרה שני תוך שנתיים, שהשחקן הדי צעיר (36) הזה מקבל הובלת סרט חשוב על גיבור תרבות אפרו-אמריקאי שסלל דרך לאחיו השחורים.

בשנתיים האחרונות היו לבוסמן שני תפקידים בסרטי דרמת ספורט (גם "יום הבוחר" עם קווין קוסטנר) והתפקיד של ג'יימס בראון, שנפתח בקול ענות חלושה, יחסית, כאשר הוא מאופר בכבדות בתור בראון המבוגר והפרובלמטי, אבל כל האיפור הכבד והפחות אמין היה בבחינת עבודת הכנה למשחק פשוט פנטסטי, שכולל שירה, ריקוד וטירוף חושים של שעתיים בתור אחד המטורפים הגדולים של עולם המוזיקה.


כסה אותי, בירדי... קר לי

בוסמן כבר הולך להיות מתוגמל על הצלחתו ועלייתו המהירה לתודעת הוליווד ו-2016 תהיה עבורו שנה גדושה ועמוסה בקולנוע, כאשר הוא מתוכנן לשלושה סרטים, שאחד מהם הוא "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" הסרט השלישי בסדרת ההסרטים המצליחה, וממנו ייגזר בוסמן לספין אוף וסרט קומיקס בכיכוב בשם "הפנטר השחור", יש למה לצפות.

בינתיים, בגזרת ג'יימס בראון, טיילור הבמאי (שגם שותף בתור שחקן, בסרט שהביא לבמה המרכזית את ג'ניפר לורנס - "קר עד העצם") מנסה לנתב את דרכו בעלילת חייו של בראון ולעצור בנקודות המשמעותיות והחשובות שניפק האיש. בין אם ילדותו בצריף, שביער, בדרום קרוליינה ובין אם גדילה בבית בושת, כליאה והעלייה המטאורית לתודעה של כל חובב מוזיקה, שחור או לבן בארצות הברית של אמריקה. בראון גם עמד בנקודות היסטוריות, בהיסטוריה הארוכה של ארצות הברית, הופעה לאחר מותו של מרתין לותר קינג ומילוי אולמות בלתי פוסק ובאופן קונסיסטנטי. אבל לג'יימס בראון היו צדדים מכוערים ולא מועטים, אותה ילדות קשה עיצבה את האדם לסמוך בעיקר על עצמו ופה באה לידי ביטוי מערכת היחסים החזקה ביותר שידע האיש - חברותו ארוכת השנים עם בובי בירד, האיש שעזר לבנות אותו ולחזור חזרה לצללים, כאשר הבין למי שמורה הבמה במלואה.


לא הולך לשתות לך את הדם

בירד מגולם על ידי פרצוף מוכר לכל חובבי "דם אמיתי" באשר הם, נלסן אליס, הלא הוא לאפייט ההומו/מכשף, שגנב לא אחת את ההצגה מכל דמות אחרת, פה הוא אמנם משמש משני, כמו בירד עצמו לבראון, אבל הוא נותן הופעה טובה וסולידית, אמינה וכזאת שמחזיקה ומזינה את הכימיה ומערכת היחסים המתוסרטת בין השניים, הנמצאים ביחסי אהבת אחים/עובד מעביד, ידעו לכל אורך הדרך, כל אחד את מקום האחר וידע בירד לזוז הצידה, על מנת לתת את מרכז הבמה לגאון, אבל גם מערכת היחסים הזו ידעה מורדות ובעיקר, ברבע האחרון של הסרט מביא טייט טיילור את הצד הפחות נעים של בראון, איש שלא פשוט לחיות איתו, לעבוד איתו או להסתדר איתו, כאשר הוא מבהיר לסובבים אותו את עליונותו על חשבון אפסותם.

שוב הניגון המוכר חוזר ושוב מודיעים לנו דרך כוכב מנוח נוסף כמה התהילה היא חיה דו פרצופית, אתה אהוב על ידי כולם, אבל לא חסין לביקורות וכמובן שמחיר התהילה הגבוה ביותר הוא הניכור והיוותרות בדד, Fame Is A Bitch או כמו שהיטיבה לומר דמותו של הילד בראון: "Paid the cost to be the boss" ואכן כך, מילים חזקות אשר מתארות בצורה מדויקת את מציאותו של בראון המנוח.


אז מה את אומרת? קפה וסרט?

מעבר לשני הכוכבים הראשיים (בוסמן ואליס) מעטרות את המסך שתי כוכבות אפרו-אמריקאיות נהדרות וכאלו שאי אפשר לפספס בסרטי היסטוריה שחורה: אוקטביה ספנסר ו-ויולה דיוויס, אליהן מצטרף קרייג רובינסון ואפילו לבן גדול, בתפקיד האמרגן היהודי האלמותי של בראון, בן בארט - בגילומו של דן אקרויד. לסיכום; סרט נהדר, עמוס במוזיקה מדהימה ובביצועים מושלמים; אודיו, מוזיקה, שירה וריקודים פנטסטיים, שפשוט עושים חשק לזוז. ג'יימס בראון מקבל כבוד בסרט נפלא, שגם אם אינו מושלם ואינו חף מטעויות וחורים, הוא מטויח בצורה מופלאה עם דבק שפכטל מוזיקלי שפשוט סותם כל חור באלגנטיות מרנינת אוזניים ומוזיקה שכנראה תמשיך ללכת איתנו עוד עשורים רבים קדימה.