ג'ניפר לורנס - מודל 2014

ג'ניפר לורנס במודל של השנה החולפת לא הייתה ברשימת המועמדים לאוסקר, אבל המשיכה בליין המוצלח והעיקבי שלה בעשיית סרטים, שהחל משנת 2011, כוללים את אחד מסרטי הסאגה של אקס-מן המתחדשים ואחד מסרטי סאגת הנוער המתגלגלת: "משחקי הרעב". הגברת לורנס מתמידה לייצר שלושה סרטים בשנה בצורה קבועה ועקבית משנת 2011. בכל שנה שלישייה, כאשר שנת 2012 הייתה מוצלחת במיוחד והביאה את תחילת הסאגה הממכרת לצעירים וחשוב הרבה יותר את האוסקר הראשון בתפקיד מוביל בעבור הסרט "אופטימיות היא שם המשחק".

ב"אופטימיות היא שם המשחק" המצוין היא גם גילתה את שיתוף הפעולה היעיל עם בראדלי קופר, צובר מועמדויות אוסקר לא קטן בעצמו ובעל צמיחה והתפתחות עקביים משלו, בשנה האחרונה היא שבה לשתף איתו פעולה בסרטם המשותף "סרינה" ובשנה הנוכחית הם כבר מצלמים סרט בשם "ג'וי" ביחד וצריך להביט על שני שיתופי הפעולה בין השניים על מנת להבין, שאין לדעת למה לצפות מבחינת איכויות הסרט.

השנה החולפת נפתחה לה באופן פנטסטי, עבור לורנס, כאשר אות הפתיחה מיצב אותה בתפקיד די מרכזי בפרק נוסף בסאגה הבלתי נגמרת של "אקס מן: העתיד שהיה", בעודה שבה לעטות את חליפת הולדתה הכחולה בתור מיסטיק הסקסית, בעלת אינספור הפרצופים והזהויות המשתנות. מאז שהיא ו"אקס-מן" התאחדו, הסימן של שני המותגים הוא בכיוון מעלה, כאשר "אקס-מן" צוברים חזרה הרבה מאוהדי הסדרה, שהלכו והתאכזבו עם המשכם של הפרקים ופרקי הספין אוף.


יחד ננצח - בכחול ובגדול

ההישענות הסרט על כמה מכוכבי הוליווד החדשה קונה הרבה מעריצים חדשים וכאמור, מחזירה את הישנים, שיכולים לגלות את האמת - הם מעולם לא עזבו. התפקיד של מיסטיק לא מאתגר ולא דורש יכולות יוצאות דופן, עדיין סרט קומיקס ועדיין גבולות גזרה די ברורים שלא מאפשרים התפרעות רבתי בתפקיד, ברגע שישנה דמות אחרת למיסטיק, זו לא לורנס וברגע שהיא מתאחדת עם עצמה ועם העור הכחול, היא מפגינה יכולות טובות ולא משהו מעבר לכך.

הפרק השני שלה בשנת 2014 היה שוב בסימן איחוד, הפעם עם מר קופר, מועמד לאוסקר האחרון בפברואר על תפקידו בסרט של קלינט איסטווד, "צלף אמריקאי" ובעוד לורנס הרשימה עם שמלות והגיעה בתור אחת מהקהל, קופר רשם לעצמו מועמדות נוספת (ללא ציפיות לזכייה, אחרי ההופעה המטמטמת של אדי רדמיין), רביעית במספר ובכך עקף את ג'ניפר לורנס במספר המועמדויות, אבל בניגוד אליה, טרם רשם את הזכייה המיוחלת.

בסרט "סרינה", השניים, בעלי שלל מועמדויות לאוסקר (7 במספר + ההוא שזכתה בו לורנס) לא הצליחו להרים הפקה עטורת שחקנים איכותיים, כאשר הם המרכזיים בה, בתור בעל ואישה באמריקה של שנות ה-20, אשר בידיהם מפעל עצים והרים של תסכול עקב חוסר היכולת להביא ילדים. סרט שהרעיון בו שחוק והז'אנר הוא בעיקרו דרמטי, אך לא מצליח לרגש ולא מצליח לעורר אף רגש אחר מעבר לשעמום וציפייה לקיצו, הנקודה המעניינת בסרט נוגעת לעובדה שלורנס מגלמת תפקיד יותר בוגר משני הסרטים האחרים של השנה, כלומר מצעירה זועמת עם מטרה, היא הופכת לבוגרת זועמת עם מטרה שונה לגמרי.


זה בסדר... זה קורה לכולם

לורנס בתפקיד בנאלי ולא מעבר לזה, לא מצליחה להביא את עצמה לשיא, מעבר לכמה סצנות אירוטיות, שהם השיא המרכזי שלה בסרט, בו היא חושפת יותר עור, בשר ואירוטיקה מכל סרטיה ביחד, עד כה. סרט, שבעיקר עשה אותי עייף ואילץ אותי להחזיק מספר סצנות עם קיסמים בעיניים, אבל כזה שלא ייזכר הלאה עבור השניים ויישכח במרתף הפילמוגרפי של השניים (אפילו מתחת ל"בדרך לחתונה..." השלישי אצל קופר).

את השנה שלה סיימה הסטארית עם החלק השלישי בסאגת "משחקי הרעב", הפעם היא עורבני חקיין (או מה שזה לא יהיה...), ציפור אשר מחקה קולות אחרי שהיא שומעת אותן ומתאים באופן סימבולי ללורנס ולתפקיד שלה בסרט, סרט שבו היא מחקה באופון כמעט מדויק את השטאנצים של שני הסרטים הראשונים, ואפילו אולי קצת פחות טוב, בתור קטניס אוורדין, אותה גברת באותה האדרת. לורנס, בחצי מהסרט, מפגינה יכולות קיצוניות של אובר ואנדר אקטינג, לא מתאמצת או מתאמצת יותר מדי, אבל לא קולחת, לא מעניינת ולא עוזרת לסרט להרים את עצמו יותר מדי.


אז למה אני בעצם בפרצוף מיוסר?

בחלק השני הסרט ולורנס עוברים שינוי לטובה, אבל עדיין נמצאים באיזור הממוצע פלוס. נראה שהיו צריכים לאחד ולא לפצל את סרטי הסדרה, מכיוון שהסדרה הזאת כבר מרגישה מרוחה היטב במהלך סרט וחצי ומגיעה למיצוי רעיוני וענייני. אחרי שעה של ברבורים והסתמכות על כך שהצופה הממוצע, שלא קרא את הספרים ולא התעמק מעל ומעבר בניואנסים הקטנים של העלילה, לא זוכר את מרבית הדמיות שהלכו לאיבוד וכן מבין את הקווים הראשיים של העלילה, השעה השנייה הולכת בליין משופר ומשתדלת לשמור על דברים טובים משני הסרטים הראשונים, אבל בעיקר גורמת להתפלל ולייחל לבואו של הסרט הרביעי ובתקווה שיהיה האחרון ויחתום אותה באופן סופי.

כך בעצם לורנס, שהחלה בקול תרועה רמה את השנה האזרחית, מסיימת בקול ביניים, לאחר שכבר עברה את קול הענות החלושה, באמצע. שלוש דמויות, שתיים מהן מוכרות ולא מחדשות מאומה ודמות אחת חדשה שעדיף שתיכנס להסגר ביחד עם העלילה החדשה, ממנה היא יוצאת (סרינה מ"סרינה"). שנת 2015 וקצת מ-2016 הולכות למחזר את קטניס אוורדין ואת מיסטיק/רייבן עבור לורנס פעם נוספת וסביר להניח שמועמדות לאוסקר לא תגיע משם, אבל עם זאת היא חוזרת לשתף פעולה, בפעם השלישית עם בראדלי קופר וזו כמובן סיבה למסיבה, שכן אפשר לצפות לסקנדל או פסטיבל.

העלילה של הסרט "ג'וי", שאמור להיות בתווך, בין שני הפרקים של צמד הסאגות הקולנועיות בהן היא משתתפת, אמורה להיות מעניינת וריאליסטית, כלומר ניפוץ של תפקידים המעניקים ללורנס כוחות על או עולמות אפוקליפטיים והיא תתאחד לא רק עם קופר, שאיתו הייתה מועמדת וכאמור זכתה בעבור "אופטימיות היא שם המשחק" אלא גם עם רוברט דה נירו ושלושתם יהיו תחת הבמאי שהעניק להם את כל הטוב הזה, דיוויד או.ראסל.


יאללה, לאוסקר הבא

נשמע מבטיח? בהחלט. ועכשיו נותר רק לחכות לשלב התוצאה ולעקוב באדיקות אחרי הקריירה, שהלכה והתפתחה ואיפה שהוא באמצע טיפ-טיפונת נתקעה לה, בעיקר בתפקידים שהביאו הרבה כסף, תהילה, אבל חסרו את תו התקן האיכותני לאותם התפקידים. לורנס עברה המון מאז האינדי "קר עד העצם", שהזניק אותה למרכז הבמה, כלל השתתפות, כאמור, בסרטים מצליחים על בסיס ספר וקומיקס מוצלחים ביותר וגם הביא לה מועמדויות ואוסקרים ואפילו הפצה מסחרית של תמונות פרטיות מאוד, לכלל הציבור. בקרוב מאוד הולך להגיע השלב שבו היא תנער מעליה את אותם הסרטים, שטיפחו אצלה את מעמד הכוכבת ההוליוודית שאליה היא הפכה, ושוב לורנס תצטרך לחזור ולהרשים קהל קצת יותר ביקורתי מבני נוער וחובבי קומיקסים באשר הם.