"פוקוס": הוקוס פוקוס

וויל סמית' כבר נגע לא פעם ולא פעמיים בפסגות קולנועיות ואפילו בשיתוף פעולה צעיר עם בנו, ג'יידן, כאשר השניים הצליחו להקסים, לסחוף ולרגש ב"מרדף אחרי האושר", הכל היה טוב ויפה ואז התחילו הפקות וליהוקים (בעיקר של ילדיו) והנפילה המשמעותית נרשמה בשת"פ האחרון עם ג'יידן המתבגר. שניהם התרסקו מבחינת משחק, עלילה וסרט בצורה כללית בסרט "העולם אחרי" החלש, שהביא להם "ראזי" עם רצון להתיישר חזרה ולעלות על מסלול הנצחונות הרגיל של משפחת סמית' המוכשרת, לכן בכל מצב שלא יהיה, הסרט הנוכחי מציל ומוציא את סמית' האבא אל עברה של גאולה חלקית מהתפקיד החלש שגילם בסרט זוכה פרס ה"ראזי" המביך.

קודם כל סמית' חוזר להציג את משחקו הקליל והאוורירי, כאשר התפקיד מכריח אותו לתבל בקצת עוקצנות וסרקאזם נעימים, אבל איך שלא נהפוך את הסרט הזה הוא משלב ז'אנרים, שהשניים המובילים בו הם הרומנטיקה והפשע, עובדה המעידה כי סמית' עדיין לא בשל לשוב להשתתף בסרטים גדולים והפקות גרנדיוזיות, אלא להפוגה קלילה ואוורור מכשלונו האחרון.


סגרנו על מעיל הפרווה?

סמית', הנושק לחמישים, מציג לראווה גוף חטוב ומראה צעיר ורזה ומצליח להערים על הצופים ולטשטש הפרש של עשרים שנים, שבינו לבין כוכבת המשנה, מרגו רובי וגורם לרומן הנרקם ביניהם להיראות אמין והגיוני מבחינת הגיל ובכך מצטרף למגיפת ההוליוודיים, שמצעירים את עצמם ולא נותנים למספרים זניחים כמו מספרי הגיל לעצור בתפקידים מסוימים ונראה שישנה תנועה מרדנית, אשר מתנגדת להזדקנות בהוליווד של השנים האחרונות.

תחילת הסרט מבטיחה למדי, אבל ההמשך טובע בבנאליות, על גבול השעמום והכי גרוע בטוויסטים בלתי פוסקים, המנסים לעורר את הצופה מהמקצב הלא אחיד של עלילת הסרט. סמית' נכנס בתור כוכב ראשי לקאסט של סרט, שיש בו שחקנים לא רעים בתור תפאורה עבורו, והדגש נותר בסימן החזרה של "הנסיך המדליק" אל הבמה המרכזית, אחרי שנראה שקצת הלך לאיבוד ונעלם.

העלילה ברורה למדי, רב אמן בתחום הנוכליות ובעיקר בתחום הידיים העדינות (הידיים המכייסות), מוצא לו בת חסות יפיפייה ומלמד אותה את כל רזי המקצוע, כמובן ששניהם מהממים ביופיים ואינם מכאזבים ביצירת סיפור רומנטי, שמוצא לעצמו עליות ומורדות, כאשר הכל בחסות המקצוע הנכלולי, שבחרו לעצמם. את מרבית העלילה העברתי בתהיות וחשדות מי הולך לדפוק את מי ובאיזה שלב וכמובן שהטוויסטים חסרי המעצורים החלו ליפול בזה אחר זה בישורת האחרונה של הסרט.


לא אמרנו סרט פשע?

בשלבים רבים של הסרט קשה להתעלם מההשתלטות הרומנטית על מהלך העלילה, השתלטות המביאה אחריה קצת חורי אמינות, שאמורים להתמלא ביופי, הדר והמון אהבה. זה לא באמת עובד, אבל אם מנסים לצאת מהראש הביקורתי, אפשר להנות מהסרט באופן טהור ולא מזיק, שכן הוא כזה כדור קטן, שמחליק בחמימות אל תוך הגרון ונותן מרגוע לשעה וארבעים דקות לא מזיקות. גלן פיקארה וג'ון רקווה, שלא הוציאו עילויים קולנועיים עד כה ("אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" ו-"טיפש, מטורף, מאוהב") ממשיכים לבסס את קריירת הכתיבה והבימוי שלהם על בסיסם של סרטים קלילים ולא מאתגרים כמו הסרט הנוכחי, שפשוט טובע קצת בעצמו מרוב ז'אנרים וטוויסטים, אבל ממצה וממקסם את הפוטנציאל הלעוס של סרטי נוכלים על רקע רומנטי.

מרגו רובי, עוצרת הנשימה, שפרצה לתודעה בתור אשתו של ג'ורדן בלאפורט בסרט "הזאב מוול סטריט" וגם נתנה הופעה קצרה, שכולה יופי מהמם, בסרט הרומנטי "כל הזמן שבעולם" מקבלת תפקיד משני, אך כמעט ראשי ושווה ערך לתפקידו של סמית' בסרט הנוכחי ולא מאכזבת מחד גיסא, אך גם איננה מבריקה מאידך. היא גנבת מתחילה, שעולה ומטפסת כמה מדרגות וכמובן שהרוב בזכות יופייה הורס הבריאות - מזכירה את ג'יימי פרסלי בצעירותה ומשחקת קצת יותר טוב, בינתיים זה לא מבטיח קריירה מצליחה, אבל הזמן יאמר את שלו.


סוף סוף אפשר להוריד את המשקפיים

אדריאן מרטינז הכבד בתפקיד קליל ומבדר, ג'יימס מקרייני, שלנצח כנראה ייזכר בתפקיד האב ב"הסיפור שאינו נגמר" (ולאחרונה גם שותף בסרט הסופר רומנטי, "הטוב שבי"), נכנס לתפקיד משני וגם רודריגו סאנטורו הזכור בעיקר בתור כסרסס, מעטר את הקאסט ולא דומה בכלום לענק הפרסי, שגילם בשני סרטי "300". והמספר הנוסף, הפרצוף שקרץ לי קלות במהלך הסרט היה שייך לאסייאתי של הסרט, שלא אגלה את הקשרו לעלילה, אבל אחשוף בפניי צופיה הנאמנים של סדרת המופת הוותיקה,"אוז&quo t;, את האב ריי מוקאדה בחזרה לקדמת הבמה, גם אם לזמן קצוב, אבל חביב ונחמד לראות פנים מוכרות מהסדרה שרבים התמכרו אליה בסוף שנות התשעים-תחילת שנות האלפיים.

הייתי שמח להתנסח אחרת ולומר שלסרט הזה היה פוטנציאל גדול, שלא מומש, אבל זה יהיה שקר. לסרט הזה יש פוטנציאל מצומצם יחסי, שיש צורך לנצלו וגם עם הרמה הכי גבוהה של הביצוע הוא לא מסוגל להגיע לאף פסגה, אלא לשמר רמה, שכבר הוכתבה בעבר. הקטע הרומנטי מושך את הסרט למטה, למחוזות קלישאתיים, שגם הסרקאזם החריף ביותר לא יכול לרומם משם החוצה, מה שמותיר את הצופה עם סרט בינוני פלוס ועם וויל סמית' שמנסה למנף את הקריירה חזרה בכיוון מעלה ומנסה לגרום לגלגלי השיניים העייפים, שסחבו אותו עד כה, להסיר את החלודה ולהתחיל להסתובב במרץ.