"מידות רעות": רעות במיוחד

כנראה ששם משפחה בשם "אנדרסון" מסמל הצלחה. יש את ווס אנדרסון, במאי שכל אחד מסרטיו הוא טריפ קולנועי שמלמד כמה מאיתנו מהו באמת קולנוע. יש את פול ווס אנדרסון, במאי מוצלח פחות, שבעיקר יודע לעשות טראש טוב. הטוב מכולם, ההוא שנחשב לאלוהי הקולנוע, הוא פול תומאס אנדרסון. במאי שגורם לצופים לחשוב ולהתרגש, משלב בין סימנטוגרפיה מוצלחת לעלילה קולחת, ועד היום לא היה לו סרט אחד גרוע. היום, זה הגיע. פול תומאס אנדרסון הוא מנייריסט. כל סרט שלו מנסה להיות הטוב ביותר בכל התחומים, הכי מפתיע, הכי לא קלישאתי והכי מיוחד, מהסרטים שיגרמו לכם יותר מידי לחשוב למרות שלא תמיד יש על מה, וזה בדרך כלל עובד. ב"מגנוליה", כשאלוהי הקולנוע לא ידע שהוא אלוהים, זה היה נהדר. סרט שנראה פשוט על הנייר מתגלה כיצירה אינטימית על דמויות שבורות מלאות רגשות. ''זה ייגמר בדם'' היה יצירה איטית ומלאת השראה המספרת עלילת נפט בדרך הכי מקורית שניתן. "המאסטר" הוא יצירת מופת על כת הסיינטולוגיה שלמרות שלא ברור לגמרי מה רוצה להגיד, נותר מרתק לכל אורכו. ישנם עוד, אך מסרטים גרועים ידע להתחמק. הוא לא נופל, הוא יודע בדיוק איפה הוא דורך, לאיזה קהל הוא פונה ואיך הסרט הסופי יראה כדי שיסחט את חמשת הכוכבים מהמבקרים עווי המשקפיים. "מידות רעות", בפעם הראשונה שלו, הוא סרט גרוע. כל כך גרוע שנדמה שאפילו מבקרי הקולנוע לא יאירו לו פנים.



גם כאן, פול תומאס אנדרסון מנסה את מזלו בכל תחום; יש הרבה סרטים שטובים בתחום האמנותי וגרועים בתחום העלילתי וההפך, סרטים שיש בהם משחק טוב אבל אין מספיק רגש או עומק וההפך, ובסרטיו תמיד היה את הכל. תמיד המצלמה מתמקדת בנופים הנכונים עם הצבעים המתאימים, הדמויות הרגישות מתאימות לשחקנים הכי טובים והקתרזיס שבא בסצנה הכי מתוזמנת שתגרום ללב שלכם לפעום. גם בסרט הזה אפשר להגיד שהוא מנסה. הבימוי מנסה לשדר אווירה סבנטיזית לחלוטין, עם צילום פילים ישן ונוסטלגי, כל אחת מהדמויות מלאה באפיונים ובהומור חייכני, הקאסט המלא כוכבים גדולים, וגם הסיפור, משתדל להיות עמוק ומתוחכם, כבד מצד אחד והומוריסטי מצד שני, ובעיקר מנסה לעניין. זה לא ממש מצליח.

פול תומאס אנדרסון עיבד את סיפורו הבלשי של תומס פינצ'ון, בעולם של סמים ופשע בו בלש נרקומן מנסה לאתר את חברתו לשעבר שנעלמה באופן מיסתורי, ועובר בדרך חבורה של שוטרים, זונות, נרקומנים ופושעים שמובילים אותו לפתרונו. הדגש העיקרי בבימוי הוא ב"אווירה". פול תומאס מתיימר לכך שהסרט יראה כאילו יצא בשנות ה-70, מבחינת הצילום והפסקול, ובהחלט אפשר להאמין מבחינה טכנית שמדובר בסרט שיצא בשנות ה-70. הבעיה היא שזה פוגם כמעט בכל פרמטר בסרט; העריכה, משום מה, גורמת אפילו לשחקן גדול כמו חואקין פיניקס להיראות מגוחך במעין דיל-איי שעובר משוט לשוט, וצריך לראות את הסרט כדי להבין את כוונתי. חואקין פיניקס, מהשחקנים האהובים עלי, לא מצליח לרגע להראות אמין, וקשה לי להאמין שזה באשמתו. יש לו כל כך הרבה רגעים של לחישות היסטריות והבעות מטומטמות שקשה להביע אליו איזה שהיא הזדהות. גם שאר הקאסט, בניהם אוון וילסון, ריס ווית'רספון או ג'וש ברולין, לא מצליחים להיות אמינים אפילו לרגע.



התסריט, שמועמד לאוסקר, לא מוצלח במיוחד; אי אפשר להבין איזה סגנון הסרט מתכוון להיות. בתחילתו, הוא מתנהל כמותחן בלשי עמוס פרטים אך מעניין שהיה ניתן לעיכול אם היה ממשיך באותו הקו, אבל באמצע הסרט המסתורין פשוט נעלם, מתפתחים סיפורים אחרים, דמויות שנעלמו (כאלו שאפילו הוכרזו כמתו) חזרו, וכאלו שהיו ראשיות עד כה נעלמו. כל המתח שקיים בסרט לא מתנהל כמו בסרט מתח, אין באמת חקירה, רמזים או כיוונים לפתרון, רק פרטים ועודף פרטים שמובאים בצורה משעממת להחריד על המסך. בנוסף, כל הסגנון הסבנטיזי עושה לסרט עוול. הוא מנסה ליצור צילום אומנותי בפלטפורמה ובסגנון של שנות ה-70. כל כך הרבה שוטים ארוכים ומייגעים שמנסים להיראות אומנותיים שיראה שפ.ת.א הוא גדול במאי ימינו, אבל מרוב מניירות קשה לראות את הסרט. באיזה שהוא שלב, הסיפור שהתחיל טוב נהפך למשעמם ולא מובן, המשחק שהיה סביר נהפך למגוחך והבימוי הסבנטיזי גורם לסרט להיות סבל מתמשך של ממש. אין לי שום דבר נגד יומרנות קולנועית, אבל כשהיא פוגעת בסרט, למי היא עוזרת? מי היה מאמין שאגיד את זה על גדול הבמאים, אבל נו, אתם יודעים איך זה, איך נפלו גיבורים.