אוסקר 2015: אוטוטו זה מתחיל

חובה לציין, שכנראה השנה אסתפק בפירורים, שהצלחתי לדלות מפה ומשם לטקס המפואר של הוליווד, הפעם לא הוגשו על מגש כסף כל הסרטים החדשים ואני מגיע עם דיסאינפורמציה ופערי צפייה רציניים לטקס האוסקר, סוף שנת 2014 בואכה שנת 2015 המתרגשת עלינו לטובה. ההשלמות האישיות שלי לסרטים שרצים חזק בטקס (וגם לאלו שהיו צריכים לרוץ קצת יותר חזק) הן אלו שיעלו על מזבח הביקורות עבור אלילי הקולנוע: תסריטאים, במאים, מפיקים, עורכים ובמיוחד הזן האהוב והנוצץ ביותר: השחקנים. נצא לדרך?

"בירדמן" או בשמו המלא - "היתרון הבלתי ‏צפוי של הבורות"
(ובתרגום חופשי "איש הציפור", או געגועיו של מייקל קיטון למסיכת באטמן בשבילכם).
מועמדויות לאוסקר:
• הסרט הטוב ביותר ("בירדמן").
• במאי השנה (אלחנדרו גונזלס איניאריטו).
• שחקן השנה (מייקל קיטון).
• שחקן המשנה (אדוארד נורטון).
• שחקנית המשנה (אמה סטון).
• התסריט המקורי (גונזאלס ושות').
• ועוד: צילום, פסקול ומיקס סאונד.

על מה כל המהומה ולמי מגיע מה?
אפילו שהוא לא באמת הרבה זמן בקולנוע ואפילו שלעסו לי אותו, פלטו והקיאו כל פרט אפשרי על העלילה, הסאבטקסט, המשמעויות שמעבר לסאבטקסט ואיכויות המשחק, הבימוי ולמה מייקל קיטון היה כל כך תפור לתפקיד, שבמקרה קטנטן, היה מסרב והולך לבמאי המקסיקני (עם חצי השם, שנשמע יפני) כל התכנון המוקדם לאסלה העמוקה ביותר, אפילו אחרי כל אלו, שבנו ציפיות קולוסאליות, לא באמת הצלחתי להתאכזב ולו בקמצוץ. מה שנקרא: פגיעה בול ובול פגיעה. ידעתי לאן אני נכנס וקיבלתי בדיוק את התוצאה לה ציפיתי, עקב השבחים ודברי ההלל, גם אם היו קצת קולות שניסו להמעיט, עדיין נהניתי מכל רגע, באמת.

בקטגוריית הסרט, הסיפור נהדר, המסר מועבר והביצוע מפיל מהרגליים. סיפור כזה באמת לא היה יכול להיכתב טוב יותר עבור שחקן אחר בהוליווד עם דמות כל כך מדויקת עבורו. הסיפור האישי שלי עם מייקל קיטון, שלטעמי נותר הבאטמן הטוב ביותר מכולם, הוא פשוט מילדות, גדלתי על הדמות ועל קיטון בתוכה משך שני סרטים והתנפצה אשליית ילדות מסוימת שהוא פשט את החליפה ומסר אותה הלאה וכמה שטוב שכריסטיאן בייל נכנס לאייש אותה למשך טרילוגייה שלמה בשביל להחזיר ימי עבר מפוארים ואיכותיים.

אז גדלתי עם קיטון בתור באטמן ומאז נותרה חיבה לשחקן, שלא הצליח, יותר מדי להותיר חותמים בלתי נשכחים כמו אותו תפקיד והנה הוא חוזר בענק עם תפקיד שכולו קריצה למציאות האישית שלו, זעקה לאהבה וסבלנות של הקהל ופחד עצום ממבקרי קולנוע/תיאטרון, הקובעים סדר יום ומודעים לגמרי לכוח העצום שיש בידיהם הכותבות.
הסרט הנהדר הזה, שקולע אל בול אל מצבו של קיטון כאילו נתפר למידותיו על ידי גונזאלס והוא אף הודה בריאיון, שלולא קיטון היה מסכים הוא היה נותר קצת חסר אונים, דרכם המשותפת בסרט הנוכחי סוגה בשושנים והשניים מועמדים ביחד לפרסי אוסקר, שעלולים עוד לתגמל את העבודה הפנטסטית והחיבור בין השניים.

את ההשפעות של קיטון קל לתאר במילים; הוא פשוט מתפרע על הסט, נע ונד בין מצבי רוח, סובל מפיצול אישיות ומתפוצץ בתצוגת תכלית מרשימה למדי, כזו שלא ראו ממנו הרבה זמן והמבקרים רוכבים על גל ההצלחה, למרות שהם נעקצים קשות מהסרט ולא מפסיקים להחמיא. אצל גונזלס אפשר למקד, מעבר לרעיון והביצוע, את היכולות בצילום שנותן תחושה של שוט רציף ובלתי נגמר לאורך סרט מלא ושלם.


לאן הציפורים עפות, לאן?

איך שלא תהפכו את זה, זה מרשים ומקבל פס קול, המעביר מצב מודעות ואנרגיה של הסרט לקול תיפוף תופים בלתי פוסק, הגיבור ונפשו חסרת המנוח הם המפעילים הסודיים של התופים והם, בעיקר, תחת מיקוד המצלמות. גונזלס משלב בצורה נפלאה בין שלל שחקנים איכותיים ויוצר דינמיקה מאוזנת בתוך סרט, שמשחק איכותי, צילום מקורי ובימוי מתוקתק הם הכותרת הראשית, המשנית והמנוע העלילתי המרכזי.

את שחקני המשנה אשר מועמדים לזכות באוסקר אפשר גם לשבח ללא הפסקה, כאשר אדוארד נורטון כמעט וגונב לקיטון את ההצגה. גם איתו יש לי היסטוריה ארוכה, של חיבה מסרט ראשון ("פחד ראשוני" המפלצתי שלו), שהוא עוד היה צעיר, פורץ ובוחר בקפידה את תפקידיו. אבל מאז הנסיקה חלה גם נפילונת ונורטון מוכיח בסרט הנוכחי איך הוא מצליח להתרומם חזרה ישר אל תוך טקס האוסקר בתפקיד משני, אמנם, אבל בכל זאת. הוא מטשטש גבולות בין מציאות לקולנוע או תיאטרון בקולנוע וגם כן מצית אש חיובית על הסט ובהחלט זכאי לבונוס בצורת פסלון.

ולבסוף אמה סטון, שמצליחה להשתחל, בצדק או שלא, לטקס האוסקר, בהופעה נהדרת, לא יוצאת דופן, אבל באמת שקשה כבר להתייחס אליה בתור גנבת הצגה לשני הכוכבים הגבריים שעל הסט. היא בוודאי לא תזכה בפרס, אבל ראויה למועמדות גם על פועלה עד כה בקולנוע ההוליוודי ואולי המועמדות הראשונה שלה, דרך "בירדמן" מהווה אבן דרך לעוד רבות ואחרות. בתווך מפציעים גם זאק גליפינקיס בתפקיד שטותי ודי איכותי ונעמי ווטס, נהדרת כתמיד, מהווים רקע מרשים לשלל המועמדים לפסלונים ומשתלבים באופן טוטאלי וטבעי בסרט המצוין הזה.

הימור אוסקרים: מכיוון שטרם ראיתי את "משחקי החיקוי", "צלף אמריקאי" ו"סלמה" ובעיקר נוכח מה שאני מוזן מהתקשורת וטורי הדעות, אני יכול לנחש שבירדמן לא יהיה הזוכה הגדול בקטגוריית הסרט, השחקנים והתסריט. סיכוי מסוים לבמאי, ראש בראש עם לינקלייטר ואת הזוכים בקטגוריות הצילום והמוזיקה אף אחד לא יזכור חמש דקות אחרי שיוגשו הפרסים.

שאיפה אישית: לא אכפת לי מכל המועמדויות והפרסים, אליהם מועמד הסרט ובצדק. אכפת לי משני שחקנים שדי גדלתי איתם ועליהם. בעיקר על קיטון הלא מתוגמל, אפילו במועמדויות, בניגוד לנורטון שאוחז בשלוש (מועמדויות), לשניהם זה יכול להיות האוסקר הראשון ובהחלט יקטפו אותו בצדק, אם וכאשר, כי הם פשוט פנטסטיים בסרט. קיטון, כנראה לא יזכה לעוד הזדמנויות ומועמדויות בהמשך דרכו, אלא אם יתחיל עלייה מטאורית מאוחרת ואילו נורטון, בקצב העולה ויורד של הקריירה שלו, זה בדיוק הזמן לרשום עלייה ולחדש את מלאי המועמדויות, ככה שאת מרבית האצבעות אחזיק, בעיקר, לקיטון.

"חיית הלילה" (בתרגום חופשי ודי מדויק מ- Nightcrawler, מחוסר הרווח)
(או ג'ייק ג'ילנהול "עיניים גדולות").
מועמדויות לאוסקר:
• התסריט המקורי הטוב ביותר: דן גילרוי.

מפתיעה מאוד העובדה שהסרט הזה מועמד לאוסקר רק בקטגוריה אחת והיא התסריט המקורי, מכיוון שהרעיון והביצוע, המקוריים, כביכול לא מציגים משהו אחר מעבר לסוג החיה האנושית שלובשת מעיל עור ואוחזת מצלמה בידה. הרעיון של העיתונות הצהובה, על גבול האדומה כבר ראה אור בתסריטים ובביצועים שונים במשך השנים. גילרוי פשוט לקח את העובדות צעד נוסף קדימה, לכיוון הגראפי ביותר שיכל להגות ביחד עם חברי משפחתו, שני אחיו - המפיק טוני גילרוי והעורך הוותיק ג'ון גילרוי. גילרוי הבמאי והתסריטאי הראשי, גם הוא אוחז בוותק בעמדת התסריאטי וזהו סרט ביכורים ראשון שלו בתור במאי והאמת שהלך לו לא רע בכלל, אבל כל נקודת זכות שתיזקף לו מעבר לתסריט המקורי והביצוע הבימאי המצוין היא נקודת זכות לבחירתו של השחקן הראשי והעובדה שהוא הצליח לדחוף אותו מעבר לכל שיא, שהגיע אליו אי פעם במשחקו. כן, כל מילה איננה מיותרת בהקשר של ג'ילנהול.

ג'ייק ג'ילנהול הוא הנבל המושלם, שמוביל סרט בתפקיד הראשי. עיניים בולטות החוצה, תכונות פסיכוטיות לכל אורך הדרך ורוע ייחודי שכמעט ולא מוסווה תחת ניסיונות לכוונות טובות. הוא קריפי, מהפנט ומבחיל בכוונות הרווח האישי שלו. פפראצי מושלם, אם תרצו, של גוויות ופצועים קשה, כמה שיותר, יותר טוב. לו בלום, כשמו כן הוא. בלומר, פורח וזאת על אף שאין לו השכלה פורמאלית מאף מוסד אקדמי, הוא תלמיד של החיים ותלמיד די מרשים שלהם. הוא עובר מסחר של מתכות לסחר בסרטוני וידאו של תאונות מחרידות ומקרי רצח עבור התחנה הראשונה שמשלמת לו כסף והוא משתפר בעבודתו פלאים, עובדה שגורמת לו ללפות לפיתת צבת חזקה את אשכיה הדמיוניים של עורכת התוכן של תחנה מקומית בלוס אנג'לס (רנה רוסו, שצריכה לעבור לגלם את עצמה בבובת שעווה במאדם טוסו), תחנה, שבמידה מסוימת, נשענת על חדשות בוקר מדממות ככל האפשר.


במרדף מתמיד אחרי הדם

שני ציידי הנבלות, הצבועים וכל שם תואר אחר מתאים עבורם, נפגשים על בסיס יומי, או יותר נכון, לילי ומחליפים מזומנים תמורת סרטונים וגורמים זה לזה להצלחה ונסיקה, השניים חושפים את הצד הדוחה, הצהוב והרקוב של התקשורת שמחפשת סנסציות ועל הדרך גם את האנשים מחוסרי הנשמה, שמרחרחים אחר אותן סנסציות. הדמות המושלמת של לו בלום, בגילומו של ג'ילנהול, מעלה את הסרט דרגה אחת מעבר למה שהוא מצליח להגיע בזכות תסריטאות, בימוי ועלילה שהולכת ונחלשת עם הימשכות הסרט.

הסרט מצוין, נהדר ומרתק, אבל נראה מוכר, ג'ילנהול הוא פשוט, העוגן של כולו ומחזיק סביבו את כל החוליות, שזקוקות לתפירה קלה, הוא מהפנט, פנטסטי ועושה כמו ענקים אחרים לפניו בשם המשחק ומשיל קילוגרמים רבים מגופו בשביל התפקיד ובשביל ליצור את הדמות החייתית, הפסיכוטית והמכאנית המושלמת, שמדקלמת משפטי "מדריך ההצלחה" כמו חצי תפילה על מנת לחפות על חוסר מדאיג ברגשות.

הימור ושאיפה (ביחד):
ג'ילנהול טוטאלי, מרהיב ופשוט ראוי להיכנס לרשימה הסופית של הזוכים באוסקר על התפקיד המוביל בסרט, אבל... הוא לא! עצוב מאוד וחסר היגיון, אבל מותיר את הסרט הנהדר הזה עם מועמדות אחת, שכנראה תזכה את גילרוי בהכרה מחודשת על תפקידו הוותיק ולאו דווקא על תפקידו החדש.

"מלון גרנד בודפשט" (או אנדרסון רץ לאוסקר)
מועמדויות לאוסקר:
• הסרט הטוב ביותר ("מלון גרנד בודפשט").
• הבימוי הטוב ביותר (ווס אנדרסון).
• התסריט המקורי (ווס אנדרסון והוגו גינס).
• ועוד: צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, תלבושות ואיפור.

על מה כל המהומה ולמי מגיע מה?
ווס אנדרסון, או שאתה אוהב את הסרטים שלו. או שאתה מתעב אותם בכל ליבך ומאודך. אני, אישית, אוהב מאוד. לפעמים הוא מכוון גבוה ויורה למרכז כבידה עד בית החזה (עובר ליד הלב, מחטיא בכמה מילימטרים) ולפעמים הוא פשוט מכוון גבוה ופוגע בצוואר ומעלה. הפעם זו פגיעה מדויקת ברקה השמאלית. סרט פשוט פנטסטי, אני לא יכול להגיד דברים רעים על אלו שגם היו לי פחות מושכים ורלוונטיים, "הטננבאומס" היו הזויים, אבל נהדרים, "רכבת לדרג'לינג" היה הזייה מתוקה וגם "ממלכת אור הירח" היה הזוי ומצוין ובאף אחד לא התאהבתי כמו שקרה ב"מר שועל המהולל" והפעם זה קרה שוב, לטעמי שתי פסגות היצירה של אנדרסון טמונות בשני סרטיו בעלי המקצבים הגבוהים, השפה המליצית והמתוחכמת וכמובן אין ספור המניירות, שמייחדות את הבמאי. בימוי מדויק ומשורטט ועולם מהול שכולל מציאות ובידיון והכל בקווים משורטטים, מדויקים ואנכרוניסטיים כמעט, שפשוט מגישים עולם, שבא לשים בכפית גדושה ולבלוע עד שובע. וככה גם מביים אנדרסון את שחקניו המובילים והמשניים, כולם באותו סגנון תואם, ברוח הסרט וברוח התקופה אותה הוא מייצג.

בסרט הנוכחי ישנם מספר סיפורי מסגרת שפותחים את אקספוזיציית הסרט ומשלשלים את הצופה פנימה עד להגעת סיפור האהבה הבן/אב האולטימטיבי בין נותן השירות המפורסם ביותר במלון פאר בעיירה הונגרית מומצאת (זוברובקה) ובין נער מעלית שהופך לבן טיפוחו הנאמן. בין הקראת פסוקי שירה והקניית ערכים אליטיסטיים ואנושיים לבן החסות הצעיר, השניים עוברים הרפתקאות הזויות, שלא נשמעות קשורות לסרט מאותו הסוג וכל הרפתקאה בצבע ומסוגננת כמו שרק אנדרסון יודע לייצר.


בואו נלך... לשם

קאסט השחקנים העצום אשר כולל הסרט מבליט גם שני כוכבים צעירים בנוף הוותיקים, שאנדרסון אוהב לעבוד איתם ובנוף הכללי. נהדר לחובבי הז'אנר האנדרסוני, שהוא ייחודי ושובר חוקיות ז'אנרית ופשוט תאווה לעיניים, לאוזניים ולשאר החושים וכך, בצורה מפתיעה (או שלא במיוחד) משתחל לו אנדרסון אל טקס האוסקר היוקרתי, בשלוש קטגוריות ששמו מתנוסס מעל ובעוד חמש קטגוריות, אשר שם סרטו מעטר את חמישתם.

הימור אוסקרים: בשלושת הקטגוריות המובילות יש לאנדרסון והמלון הגרוטסקי שלו סיכוי לזכות, למרות שהוא הישן שבסרטים המועמדים. כנראה שסרט השנה והבימוי יילכו לאחרים, אבל התסריט המקורי הוא אופציה מעניינת, שכנראה תלך בסופו של דבר להתבגרות בקונסטלציה זו או אחרת. אם להיות ריאליים, כנראה שיש לו סיכוי יותר בחלקים האומנותיים/וויזו אליים כמו צילום, איפור ותלבושות, באוסקרים שאנדרסון יפרוש עליהם כנף, אבל אולי לא יעלה לקבלם.

שאיפה אישית:
הייתי מאחל לאנדרסון לקטוף את שני הפרסים בקטגוריות הבימוי והתסריט המקורי ולו בשביל לתגמל את הבמאי המוכשר הזה על עבודה סנסציונית בתחומים הללו וברעיונות המבריקים, שהוא נוטה לייצר מדי כמה שנים עבור קהל רחב, שפשוט נהנה מכל צעד ושעל של סרטיו הפנטסטיים.

"וויפלאש" (או ג.ק. סימונס מתפרע בדרכו אל האוסקר):
מועמדויות לאוסקר:
• הסרט הטוב ביותר ("וויפלאש").
• שחקן המשנה הטוב ביותר (ג'יי.קיי.סימונ ס).
• התסריט המעובד הטוב ביותר ("וויפלאש").
• ועוד: עריכה, מיקס סאונד.

על מה המהומה ולמי מגיע מה?
ללא שום ספק, המתמודד שעקב האכילס הוא הביקורות המפרגנות מדי, סרט אדיר ונהדר, אבל קצת ירדו מהפסים עם השבחים והתשבוחות. משחק מטמטם של הצמד הראשי, אשר אוחז בתפקידי הראש והמשנה. ועם זאת, אישית, לא יכולתי להגיע לסרט הזה מוכן יותר מכל סרט אחר והייתה בעייתיות מסוימת בכך, שגם אם לא רציתי לקבל מידע, הואבסתי במידה בלתי פרופורציונאלית של פרטים על כל צעד ושעל בסרט. זה סרט ללכת לבכורה ולהימנע ממידע מוקדם ודעות כאלו או אחרות (בעיקר משתפכות ומפרגנות). אז מה היו לנו בסך הכל? סרט על תופים, תופאי (זה התפקיד שלו, לא?) ומיני מנצח נאצי, שלא בוחל באף מידה או אמצעי בשביל לדחוף לקצה מוזיקאי שיכריח את עצמו להוציא תכונות גאוניות של נגן.

על הסרט הזה כתובים שלושה נושאים מרכזיים: המשחק, העריכה וכמובן הסאונד. מיילס טלר נבלע תחת האלימות הוורבאלית והפיזית שמפגין ג.ק. סימונס הענק, גם טלר זכאי לאיזו שהיא מועמדות ובעיקר על הזינוק, שעשה מסרטים בינוניים ומטה ולקהל צעיר וקל דעת, עד לתפקיד הענק שהוא מעניק לצופים בסרט הנוכחי, אבל טלר בחוץ, סימונס בפנים ושניהם מגזימים לגמרי בתצוגת המשחק, או יותר נכון, התסריט מגזים בטירוף, חצי הכרחי, למען הבנת הצופים כי השניים הולכים על הקצה, כל אחד עבור ייעודו בסרט - בין אם המנצח שלא בוחל בסטירה, זריקת מערכת תופים או צרחות וקללות שנשמעות כאילו הוצאו מסרט אחר לגמרי וסימן ההיכר הבולט שלו בסרט, קטיעה אכזרית של נגינה בהינף יד חצי שרירית וחצי רופסת מבגרות ובין אם המתופף הצעיר, שלא זקוק לחברים, אישה או כל דבר אחר שעלול להסיט אותו ממטרת העל שלו, הוא יבלע את כל העלבונות והיחס המשפיל, יתופף עד זוב דם (בכמה הזדמנויות) ויגיע על סף עילפון לחזרה מרכזית.


אז תגיד... יש ריח מהפה?

בקטע הזה, הסרט מגזים כמו שאי אפשר לחשוב אחרת, אבל סימונס לא מתחשב בהגזמות התסריטאיות, הוא פשוט בא לעבוד ולכן, בנוסף לבאז האדיר שמעמיד אותו במועמדות די ראשית, הוא כנראה יקטוף את הפסלון בתפקיד המשנה. מבחינת עריכה וסאונד, הסרט מצטיין שוב, בחיתוכים מהירים ומעברים בין שתי הדמויות הדומיננטיות ובין כלי המוזיקה הדומיננטיים, שגם מפיקים את הסאונד הנהדר ומעניקים לדרמה (הכאילו ספורטיבית) המוזיקלית הזו את אפקט הסאונד הנהדר. באמת שהסרט הוא גדול ומעלה, בפעם המי יודע כמה, את היבטי הלימוד וטכניקות העינוי של מפקד/מאמן, על גבול השבירה המנטאלית, על מנת להוציא מפקודיו את המקסימום הנדרש בשביל התפקיד, בין אם הוא עמדה ספורטיבית, תפקיד קרבי או במקרה הזה תיפוף בלתי פוסק על מנת להגיע לפסגות הגבוהות ביותר שאפשר בתחום.

הבעיות המרכזיות של הסרט הגדול הזה הן בעיקר תוכניות, כלומר, אין מקוריות רבה מעבר לעובדת ההתמרה לתזמורת במקום מחנה צבאי או מחנה אימונים של פוטבול/כדורגל/כד� �רסל וגם בעיה של אובר הגזמה צפויה וקצת לא אמינה בטכניקות ההפחדה והסיבולת, בהנחה שאנחנו לא שוכחים לשנייה שמדובר בתזמורת ובכלי הקשה ולא בנכונות להילחם על החיים, יש בעובדות הללו קצת אילוץ באקטים של הדחיפה קדימה ויש בכך בכדי להעיב על הצפייה בסרט, במידה מסוימת.

הימורים:
כנראה שהוא לא יהיה הסרט הטוב ביותר והאמת שממש לא מגיע לו, אבל וזה אבל גדול. יש לו סיכוי לא רע לקחת את תחומי העריכה והסאונד, מכיוון שבהם הוא הצטיין וכמובן שאי אפשר בלי ההתפרעות של סימונס בכל חלל סגור, שבו הוא היה סגור עם גורי הכלבלבים שמנגנים מוזיקה וסרים למרותו, הסרט המצוין הזה כנראה יזכה להכרה אוסקרית, אבל לא בקטגוריות הראשיות והמרכזיות.

שאיפה אישית:
קודם כל שהסרט לא יזכה באוסקר הראשי, זה יעשה חוסר צדק משווע עבור סרטים אחרים, שאמנם לא התעלו עליו באופן היסטרי ואף נצמדו לרמתו, אבל זינקו זינוק מטאורי בבחינת מקוריות וריגוש, דברים שהסרט הזה לא מצטיין בהם. וההתנגשות הגדולה בשאיפה האישית שלי היא, שוב, בעמדת שחקן המשנה. אין ספק שמגיעה לסימונס ההכרה וזה קצת מתנגש עם נורטון, שגם טרם זכה באוסקר, אבל לו יש עוד קצת יותר שנים קדימה לעשות את העבודה. מאז שסימונס גילם את שילינג'ר, הנאצי הראשי של כלא אוזוולד ("אוז" האגדית והאלמותית), הוא לא חזר לתפקיד כל כך ראשי וכל כך ענק וניסה לחפות ולטייח על אותו נאצי עצום, שהוא גילם בהצלחה כבירה. אז עכשיו הוא חוזר להיות נאצי (לא מוכרז) וחייב, כנראה, לקבל על כך תגמול והכרה עולמית ופורמאלית ובצדק.

"התיאוריה של הכל" (או רדמיין - מהצללים לתהילת עולם)
מועמדויות לאוסקר:
• הסרט הטוב ביותר ("התיאוריה של הכל").
• השחקן הטוב ביותר (אדי רדמיין).
• השחקנית הטובה ביותר (פליסיטי ג'ונס).
• התסריט המעובד הטוב ביותר ("התיאוריה של הכל").

על מה כל המהומה ולמי מגיע מה?
Too make a long story short, נתחיל בעלילה ובסרט עצמו שאין ספק שאין בו משהו חדשני ומיוחד, אם משווים אל העבר, הוא פשוט מספר סיפור אחר, סיפורו האמיתי של הגאון, סטיבן הוקינג שבירבר בהתחלה במהירות שיא תיאוריות על חורים שחורים ואחר כך האט את הקצב עם מחלה שאיימה לגמור אותו תוך שנתיים והנה הוא איתנו, עד היום, מרופט ודחוס בכסא גלגלים קצת יותר משופר מזה הראשון, בו הוא ערך את בכורת נכותו.

הסיפור הוא לא הבעיה מכיוון שגם בכל סרטי ההידרדרות שראינו על גאונים ועל סתם אנשים ייחודיים שנלחמו היו נשים או דמויות חזקות לצידם, שסעדו וניסו להפוך את עולמם למקום טוב ונורמאלי יותר. עדיין מרגש ועדיין מצוין, אבל מעל הכל יש כאן נושא אחד שצריך לקחת בחשבון בעבור הפרס הראשי, אדי רדמיין, שעד עתה עשה פה ושם תפקידים שחשפו אותו לעולם ההוליוודי, אבל שום דבר מקנה המידה וסדר הגודל הנוכחי. רדמיין בתצוגת משחק תכליתית עוצמתית, שאני, אישית, לא ראיתי מזה זמן רב. לטעמי ולדעתי האישית (מינוס שניים שלושה סרטים ושחקנים מועמדים) מוריד ומסיר כל וויכוח על פרס השחקן הטוב ביותר וכנראה מטיח את אבן הדרך העצומה והמשמעותית עבור הקריירה שלו (שלפי revigoren, כבר עלתה על מסלול חורק, עם השתתפותו בסרטם של הוושבסקים).


תרים לנגיחה, חמוד

תוכן הסרט מרגש, השחקנים הראשיים עוצמתיים ורדמיין מבנאליות הופך לסטיבן הוקינג, שאפילו המקור עצמו פרסם פוסט משתאה בפייסבוק, שטען שהוא חש לעיתים שהוא נמצא בעצמו על המסך ואם זו לא חותמת איכות אז מה כן? סיפורו של הוקינג מובא בקווים כלליים למדי ולא תורם מבחינה קולנועית שום חדשנות ומקוריות, כאמור, הוא עושה את העבודה מבחינה רגשית ונותן את הכבוד לתיעוד של אחת הדמויות הדומיננטיות במדע של העשורים האחרונים ועל זה אולי כניסתו לטקס נראית ונשמעת הגיונית לחלק מהאנשים.

הימורים:
לומר את האמת, חסרים לי מרבית המועמדים בקטגוריה הזאת מלבד קיטון, אבל יש לי תחושה והבנה כללית, שאין אף אחד שיכול לתת שואו שכמותו נותן רדמיין בגילום דמותו של המדען הנכה והמשותק כמעט לגמרי. תנו את האוסקר לאדי.

שאיפה אישית:
לפחות אם רדמיין לא יזכה באוסקר שכל כך מגיע לו, שיפסיד אותו למייקל קיטון ויתחיל לחשב מסלול מחדש אל עבר טקס האוסקר הבא עם סרט גדול נוסף.

תמו ונשלמו ההכנות, ההימורים ובאופן אישי נותר כותב שורות אלו עם השלמות מעטות לכמה מהסרטים הבולטים שעיטרו את המועמדויות בטקס ונותר רק לצפות ולחכות לטקס הזוהר והנוצץ מכולם. אז ניפרד בברכת הצלחה קיטשית ושהטוב(ים) ביותר באמת ינצח(ו) ויחזרו בקרוב בשביל להעניק לנו עוד קצת אבק כוכבים.