"הטוב שבי": הכל טוב

תקראו לי רגשן, תקראו לי רומנטיקן, תקראו לי (ולאשתי) בשביל להכניס קצת מגע רומנטי ורגשני לקולנוע. מסתבר שניקולאס ספארקס יצר נוסחא מנצחת בתור סופר רומנים רומנטיים ומרגשים שמאחדים בין אהבה למוות, כאשר המבנה הוא ברור למדי: חתיך עם גוף של אל יווני, בעל חוכמת חיים וחוכמה כללית אשר מעמדו הוא לנצח יהיה מעמד ביניים, שוליים או איך שלא תרצו לקרוא לזה, פוגש את אהבת חייו, שנמצאת תמיד כמה שלבים מעליו בסולם המעמדות ומשם סיפור אהבה סוער ורצוי שיכלול גם סצנה בגשם, סצנת נשיקה סוערת, מחממת את לב (וגוף) האוהבים, אפילו שגשם של דקה מרטיב אותם כמו חצי שעה בברכה העירונית.



המוות עוד יגיע בכל מיני צורות, יאחד, יפריד וכאלה, אבל לא משנה איך וכיצד הוא ישחק תפקיד חשוב בדינמיקה של בני הזוג או סביב להם. וכך הוא מצליח, האיש הזה, הספארקס הזה, משנת 1999 ועד ימים אלו לכתוב, וגם להפיק, עם הזמן, את הספרים של עצמו לכדי סרטים סוחטי דמעות כאשר הם משתנים מעט בעלילה, בשחקנים ובאיכות הביצוע של הבמאי והצוות. המוצלח והזכור מבין כל סרטי "ספארקס הפקות" הוא "היומן" (2004) בכיכובם של גוסלינג ומק'אדאמס, שהפך להיות מן נקודת ציון בהיסטוריה של סרטי הרומנטיקה הנוגים, העצובים ואהובים, אבל בינו לבין ספארקים אחרים, ישנו הבדל קטנטן, לטעמי האישי. "ג'ון היקר" (2010) בכיכובם של טייטום וסייפרד וגם הסרט הנוכחי לא נופלים בהרבה מ"היומן" פשוט לרוע מזלם הגיעו קצת אחרי והמשיכו לסחוט את התרנגולת העייפה לנקר עוד עיניים של אנשים שרק צריכים את הטריגר בשביל לייבב קצת מהתרגשות חיובית של סרט אהבה רומנטי, לזוגות וגם לזוגות הפוטנציאליים.



העלילה, הפעם, גם מביאה סיפורם של זוג צעיר שהתבגר לו ומזגזגת, כראוי וכיאות בין הזמנים; העבר, המציג את התקופה שבה התאהבו השניים עד כלות ומעל כל היגיון מעמדי לבין ההווה; השניים מפוצלים, כל אחד בחייו שלו ומתאחדים למען חלוקת כבוד בפעם האחרונה לאב רוחני משותף שהיה להם בעבר. הסיפור ממש לא נותן עלילה חדשה או יוצאת דופן, אבל יודע להתנועע בין הזמנים נהדר ולדלג באלגנטיות על כל אותם רעיונות שמוצו, למחזר אותם ועדיין לדחוף אותם לפניו של הצופה בחמימות עוטפת, עד שמגיעים רגעי הסדק בכל אינדיבידואל הצופה בסרט ומוציאים ממנו את כמות הרגשנות הנדרשת בשביל לנגב את העין, למשוך באף או כל שיטה אחרת להסתיר את ההתרגשות הכה פשוטה שהסרט יודע לייצר בפנים.

לא חסרים כאלו שיודעים ומנסים לפרוט על הרגשות, אבל מי שיודע לעשות זאת נהדר וללא כל צל של ספק הוא הסיפור והסיפורים של ספארקס, עם כל במאי שלא יהיה, הם בעלי נתוני הפתיחה המבטיחים ביותר ונראה לי שמעל הכל אפשר לתמצת את זה בכך שאשתי ואני בילינו את מחציתו של הסרט מכורבלים תחת שמיכה ועם חיבוק אוהב ומתרגש, יותר מזה אנחנו לא צריכים.



כל כך לא צריך יותר מזה, שגם השד הציני שבי קיבל אזהרות רבות מהמלאך הרגשן בשלבים מרובים של הסרט, אותו מלאך היסה אותו כל אימת שנראה שיתפרץ השד השובב וישחיל הערה צינית על סצנה אובר דרמטית (נשיקה על הגג באמצע הגשם, כאשר פשוט אפשר להיכנס מתוך החלון הביתה) או על מרדפים מטופשים של בני נוער מאוהבים שאפילו המשפטים שיצאו להם מהפה לא היו הגיוניים או ברי הזדהות. כן, ככה אהבתי את הסרט והתרגשתי ממנו. שתקתי בכל שלב, שהרגשתי שספארקס כתב את אותו סיפור ושינה קצת את הדמויות והעלילה שמסביב, כי לעזאזל...הוא פשוט עשה את זה פנטסטי. אם התרגשנו ואם אהבנו, אז הבמאי, הכותב והשחקנים עשו את עבודתם נאמנה ואת הציניות והרשעות נשאיר הפעם לאנשים ומבקרים אחרים, שעשו מזה קריירה.

באמת שכיף לראות את הקלישאה והשמאלץ לובשים צורה וקופצים למים, מתנשקים וממשיכים לבקתה עם כוסות יין ושאר בישולי גורמה שפותחים את צ'אקרות הרומנטיקה וגם המיטה הופכת למיטת נאהבים, יחסי מין כבר לא נקראים סקס, אלא התניית אהבים ושאר שמות מכובסים ונהדרים, אם אפשר סרט שנתי טוב כזה, אני רוצה לדעת איפה חותמים לספארקס שיתחיל לגלגל אותם בקצב גבוה יותר.



ג'יימס מרסדן יהיה לנצח ציקלופ ואין לו צורך להשתמש בעיניו בשביל להעביר רגש כלשהו, אבל בסרט הזה הוא עוד חתיך שנכנס למשבצת ומטפח גינה בגופיה או בלי חולצה (פה לא יכולתי להתאפק וזרקתי הערה עוקצת קטנה ועסיסית), הוא חביב וחמוד וגורם לכל הנשים לפזז בשמחה ליד גינות, שאת עשביהן השוטים הוא מתעקש לעקור. אחרי התפקיד העוצמתי האחרון שעשתה מישל מונהאן, בתור אשתו של וודי הארלסון ב"בלש אמיתי" היא יכולה רק ליפול מטה, היא לא נופלת, היא עושה עבודה נהדרת ומרגשת למרות הטקסטים והתפקיד הבובתי למדי והצפוי לכל אורכו ומשכו. גם בתחום השחקנים הצעירים יש מה לראוץ, למרות הדלות שיש לתפקיד להציע: לוק ברייסי, דוגמן הבית של טיפוח הגינות בשנות התשעים, כבר עשה כמה תפקידים קטנים וחביבים (החל מ"כוח המחץ" ועד תפקידון לא רע ב"איש נובמבר" הלא נורא) ולא הצלחתי להבין אם אני לא סובל את דמותו או מעריץ את הקרקע עליה דרך בסרט. קל לאהוב ולהתחבר לדמות שכולם רוצים ללטף, אבל מצד שני משחק לא כל כך קל לפיענוח, הוא קרש? הוא מרגש? הוא מסעיר?



אל מולו מרחפת בעליצות השדונת החביבה, ליאנה ליברטו המהממת והמקסימה, שגם הייתה קצת מאולצת בשלבים רבים, אבל כנראה ששניהם נתנו את ההופעה שציפו מהם בשביל להתחבר לז'אנר המצוץ והפריזו באובר אקטינג ודרמטיות עודפת. שתי דמויות מבוגרות שפולשות לסרט ובתפקידים משמעותיים יותר ופחות הן: טאק, האב הרוחני של שתי הדמויות ובגילומו של ג'רלד מק'רייני (שהיה ב"סיפור שלא נגמר" האלמותי) הוא קצת הרבה מאולץ מעבר למה שמצפים, אבל נותן כמה שורות שגורמות לדמעה להציץ מעבר לפינה ואיתו בתפקיד סופר פצפון ותמיד ראוי לציון, קאלרק פיטרס, שתמיד יחזיר אותי לפלאשבק מ"הסמויה", שם היה הבלש לסטר פרימון הנפלא. לא האמנתי, כאשר התחלתי את הסרט, שבסופו אהיה מחובר בחוזקה לג'אנק הרומנטי המשתפך הזה, אבל כנראה שקהל היעד הזוגי או היחידה יודעים שאליהם כיוון המשורר את חיציו וירה בעוצמה רבה עד שזה נתקע טוב בלבבות השניים. מי שמראש יודע שהוא צריך להגיע לצפייה בסרט הזה עם שקיות הקאה, יעשה לעצמו טובה אם יוותר, גם במחיר איומים כבדים. אבל הנפש הרומנטית ואפילו במקצת, שמחפשת קצת אסקפיזם, נופים ועלילה סופר רומנטיים, צריכה את הסרט הזה וגם במחיר של שחזור, מחזור ולעיסה, לגמרי שווה את זה.