"ראיון סוף": סיכום ראיון

קים ג'ונג און באמת לא יכול היה להוציא את עצמו רע יותר, כולה, אבל באמת כולה, סרט מטופש עם בדיחות גסות, מטומטמות ומצחיקות של הצמד: פרנקו את רוגן. אי אפשר לקרוא להומור הזה מקורי בשום צורה או מידה, אבל מה שכן, הסרט הזה ייזכר לדיראון עולם כנקודת מפנה וציון היסטורית בספר דברי הימים של סוני בפרט ושל הוליווד ואפילו אמריקה בכלל. היום שבו סרט הומור רדוד רמה חדר לעורקיו של השליט העליון של קוריאה הדרומית וגרם לו לקרוא קריאת מלחמה מתונה, יחסית, על הסרט שמצוי תחת מטריות מגוננות של התעשייה ושל הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

כולם ראו איך ג'ונג און, דרך נעל אינטרנטית בעט באשכים של סוני, אגרף את הבטן של הוליווד והוריד לאובמה וחבריו את המכנסיים, צילם והעלה ליוטיוב הקוריאני ואף חלק עם שאר העולם. תחילת הסרט מציגה שיר ילדים קוריאני, שמקדש גידופים ונאצות כלפי ארצות הברית ונראה שהמציאות לא כל כך רחוקה ממעטפת הפנטזיה של הסרט, הכל כמובן בסדר עד שאנחנו חודרים חזרה אל מחילותיו של העולם הקומי החולני של ה"אחים" רוגן את פרנקו. השניים הם צמד נהדר, מפוצץ בכימיה וגורמים לכל סרט בכיכובם להצליח, בייחוד עבור הקהל שלהם. ואני חשבתי, לתומי ולתקופה מסוימת, שג'יימס פרנקו הוא שחקן רציני. יכול להיות שכן והוא אף הוכיח זאת במשך לא מעט הזדמנויות, אבל כשהוא נכנס לסרט וסט עם רוגן הוא פשוט מאבד את זה, בקטע נהדר ומצוין, הוא הופך להיות גיחוך של כל מה שייצג עד עכשיו בכל סרט אפשרי ומטה.



בסרט הזה הוא הפך למגיש הדביל המושלם, הסטלן ופולט השטויות האולטימטיבי ועוד השאיר את התפקיד הרציני, יחסית, לרוגן הנפלא, שתמיד מצטיין בתחום הקומי. השניים חוזרים להיות אחים למשימה משותפת ומיטיבים לציין באנאלוגיות מופרכות של סאם וויז גמג'י ופרודו, כל כך מופרכות שכמובן נושקות באופן ברוטאלי ליחסים הומוסקסואליים, אבל אנחנו יודעים שהקולנוע של בית היוצר של רוגן, שגדל על ברכיו הטורדניות של ג'אד אפאטו, אותו קולנוע מצטיין בהסרת חומות הומוסקסואליות על מנת להעניק את החופש המטרוסקסולאי בין שני גברים, שאינם נאהבים ולהראות את זה בצורה הכי קומית ופחות מטרידה שיכולה להיות. האמריקאים בכלל והוליווד בפרט הציגו הומופביה בלא מעט סרטי קומדיה עד שהגיע אפאטו ורוגן והפכו את הקערה על פיה ועכשיו האחוקיה עם הרמזים המיניים והטורדניים לא הופכת אף שני חברים טובים לזוג גייז רק אם הם מביעים חיבה טורדנית, הגובלת ברמזים מיניים, שכמעט לא משתמעים לשני פנים, הכל בסדר.



בכל אופן, האחוקים שלנו מייצגים שני צדדים בתוכנית ראיונות טיפשית במיוחד, שנועדה לגרום לסלבריטאים להיפתח ולהוציא את עצמם מכל ארון רגשי כלשהו (ובקטע הראשון והנהדר ובאופן ספציפי את אמינם מהארון), כאשר הצד הראשון הוא הפנים של התוכנית, המראיין הקומי והדביל שמצטיין בפתיחת צ'אקרות הרגשות ויודע איפה ללחוץ בשביל לדמוע ולהיפתח ומצידו השני של מסך הזכוכית, חברו הטוב ביותר, מפיק התוכנית האינטלגנטי והחריף. השניים, אשכרה משלימים אחד את השני, כנראה כמו ביחסיהם האמיתיים והחבריים ומציגים את הוליווד המזויפת, זאת שרוצה בעיקר לגמוע בשקיקה את חדשות הבידור הרדודות ביותר ולהקיא את כל המיץ המתקתק והמזויף הזה על הצופים, שכמובן יבלעו את כל מה שימכור להם המראיין. הכל משתנה, כאשר השניים שומעים על הזדמנות לעשות ראיון אמיתי עם אדם שאינו כוכב בידור, אלא שליט רודן ואכזר, שמתווה דרך חיים למדינה שלמה.



קים ג'ונג און מעריץ נסתר של תוכניתם של השניים והם נשבעים לברית שתשלח אותם לניסיון הראשון של ראיון אמיתי (למרות שהוא ישוכתב וייכתב להם מראש על ידי העריץ), משם לפה ומפה לשם הם מגויסים על ידי הבולשת על מנת לעשות את מה שמצופה מאמריקאי שחודר לדרום קוריאה והוא להתנקש ברודן, תאב הכוח וצמא הדם. משלב הנחיתה ועד שלב סיום הסרט, אפשר לומר שראינו כבר את הכל וצפינו את הכל וקשה להאמין שאדון ג'ונג און באמת עשה את הצעד הברוטאלי והכוחני הזה בגלל סרט טיפשי, על מנת להפגין את כוחו, אבל גם בתוך הסרט ישנה נבואה קטנה שמגשימה את עצמה, כאשר קים ג'ונג און מתגלה במלוא אונו וכוחו וברגע של הידלקות הוא מוכן לאיים על כל מדינות העולם רק בשביל להראות למי יש את הכי גדול (למרות שקשה להאמין) וראו זה פלא, גם במציאות מסתבר שהאיש הקטן מוכן לעשות הכל בשביל להראות שיש לו גדול.



השלמות שחקנים בסרט: ליזי קפלן היפיפייה, שנראית כמו קייטי פרי (שאחד משיריה הופך לשיר הנושא בסרט) היא הסוכנת הסקסית שגרה באוזנם של השניים ומושא חלומות רטובים של כל שחקני הסט והכוכב הפורץ, שכנראה הסרט שירת אותו יותר טוב מכל אחד על הסט הוא מגלם דמותו של המנהיג העליון (בכל פעם שאמרו את זה בסרט התאפקתי לא לפרוץ בצחוק) ובעל השם המשפחה הקוריאני הטיפוסי; רנדל פארק, שמגלם נהדר דמות דואלית של השליט וכמובן שקורע מצחוק לא פחות מהשניים, בגלל דמותו ובגלל הכריזמה המשפריצה תוך כדי שהוא עושה כן.

בוודאות אפשר לומר לסיכום, כי ההשתוללות שנוצרה בעקבות הסרט הנוכחי גדולה בכמה וכמה מידות ממה שהוא באמת, אבל הוא עדיין סרט מצוין ומצחיק ולמרות שהוא ולא אף סרט קולנוע אחר שווים חציית קווים בין עולם הקולנוע לבין עולם המציאות, עצם העובדה שבגללו נחצו אותם קווים עושה לו שירות רע מאוד ומקפיצה את הציפיות למשהו לא כל כך הגיוני ותחת הלחץ הזה ואותן ציפיות עצומות הוא קורס מעט.