"וינסנט הקדוש": מוכר ונהדר

ביל מארי נכנס למשבצת מוכרת למדי בתת ז'אנר הקומי של סרטי ילד מחפש דמות אב להיאחז בה וללמוד ממנו ועושה זאת בצורה מופלאה ומצוינת. לא מזמן ראיתי את הסרט "מילים גסות" בכיכובו של ג'ייסון בייטמן הקורע וכאשר ראיתי את הסרט הנוכחי עם מארי, הרגשתי תחושת שכפול מעיקה, אבל לא כזו שמנעה ממני ליהנות מהסרט. מארי מצחיק, הסיטואציות עשויות באופן שגורם לאבד את השלווה והרוגע ולשחרר פרצי צחוקים מדודים ומתונים וגם כאלה שגולשים טיפה מעבר, אבל בסך הכל הכללי, אין פה אף בשורה מיוחדת לז'אנר הקומי וגם לסוג הסרטים המיוצגים פה. השחקנים עושים את הייחוד שלהם ויוצקים דמויות חביבות ומשעשעות, אבל אין מעבר להם איזו שהיא פריצת דרך וכיוון חדש, שטרם נראה או טרם נוסה לפני כן.

וינסנט הוא מהמר, שתיין וטיפוס לא הכי נוח לעיכול, כאשר עוברת לצידו שכנה חדשה עם בנה הוא מגלה שאפשר להיות בייביסיטר לפי שעה ולהתפרנס לא רע מהעניין באופן זמני וכמובן שהילד, שהוא אינטיליגנט באופן יוצא דופן, מתחבר בקלות טבעית אל דמות האב הלא כל כך חינוכית שנקרית אל עולמו ומשדרג את דמות החנון שלו לכזה שמפחד פחות ומעז יותר, עד לכאן אין שום דבר חדש וגם אין חדש בזה שהחינוך של הילד מורכב מלקיחה למירוץ סוסים, הימורים, ישיבה בבר עד השעות הקטנות של הלילה וכמובן חשיפה לנערה עובדת מקומית. האימא, קלולס שכמותה, לא מרגישה בכלל שהבן שלה עושה את כל מה שהוא לא צריך לעשות בגילו וממשיכה לבטוח בשמרטף המוזר, שמגלה על עצמו ועל עולמו צדדים חדשים וחבויים, המעמידים אותו באור טהור יותר מהחיספוס שהוא מגיש כלפי חוץ, מה שעדיין מותיר את העלילה במקום שהוא צפוי וברור לכל.



עוד תהפוכה עלילתית תעמיד את וינסנט, חסר האונים ממילא, בעמדה נחותה יותר ממה שהתחיל ותסחט ממנו השתפכות סרקזם במקום השתפכות רגשית, כלפי חוץ וכאן מגיע לידי ביטוי השחקן שמאחורי וינסנט, ביל מארי. השחקן הנהדר הזה מוכיח פעם נוספת את יכולות המשחק הכבירות שלו ובמופע מרהיב למדי מניף את הסרט קצת מעבר לבינוניות שהוא תקוע בה במרבית השלבים, הוא מחייך מעט, אבל במבטו הממזרי ובשפת גופו הוא משדר את הציניות והכעס על העולם העטוף בחוסר ברירה. הוא לא מתייאש מהקיום הבינוני בחיים הבינוניים, הוא פשוט מתאים אליהם את מצב רוחו ואת חוש ההומור הקודר שלו ומזרים את הלך רוחו בעידון קליל אל עבר הילד, עליו הוא אחראי.

ביל מארי במשחק פשוט מצוין ובהתהפכות העלילה והתהפכותו האישית של וינסנט הוא מגלה שאפשר לדחוף את יכולות המשחק אל קצוות, שלא מורגלים אליהם בסרטים קלילים מסוג זה. נעמי ווטס בהופעה קטנה ומפתיעה למדי בתור זונה רוסיה/פולניה בתפקיד, שמבחינתי עשה איזו שהיא גניבת הצגה, אבל בסרט שכזה עם תצוגות משחק מבריקות ומרשימות אף אחד לא גנב את ההצגה לאף אחד מכיוון שהוצגה רמה גבוהה של משחק ובעיקר משחק קומי במסווה של מיני דרמה.



ווטס היא הפרוצה בעלת הלב הרחום והתינוק בבטן, אשר תחת מעטה מחוספס מלווה את וינסנט הבודד, השיכור והלא יציב, בלא יציבות עצמית משלה, אבל בחן ובקסם רב, אי אפשר שלא להישבות מדמותה החביבה וכמובן שהמבטא הסלאבי המשופשף מוסיך עוד נדבך לקסמה הקומי של הדמות החביבה והמצחיקה. מליסה מקארת'י דווקא היא מכולם, הכי רחוקה מלגנוב הצגה כלשהי מכיוון שהיא מעניקה תצוגת משחק בנאלית למדי ומשכיחה לרגע את הדמות המופרעת, המוחצנת ובעלת הפה הביובי, שהתרגלנו לא פעם ולא פעמיים מהקומדיות, אשר היא מככבת בהן. היא האימא המודאגת משמירה על בנה, עד כדי כך שהיא מטביעה את עצמה לדעת בעבודה ומאבדת זמן יקר וחשוב עם ילדה בזמן שהוא מתפתח לצידו של השכן המעצבן.

עוד מועמד לגניבת הצגה הוא ג'יידן ליברהר הצעיר, שבהופעה ממיסה מגלם בקלילות יתרה את הילד, שסביבו כולם סובבים. הוא מותח את כשרונו ופורס אותו על פני כמה וכמה נגיעות בדמויות ילדותיות, בין אם הוא בוגר למדי בשביל לנהל שיחות עם מבוגרים ובין אם הוא מאושר שהוא הצליח לגרום לילד אחר לשלם על שהציק לו בכמה וכמה הזדמנויות קודמות.



טראנס הווארד בתפקידון קטנטן בתור סוכן הימורים עדין למדי וכריס אודווד, שהתגלה לי, באופן אישי, בסרטו של ברנדן גליסון, Calvary, סוחט הופעה נהדרת בתור כומר מקומי, מורה בבית הספר וציניקן לא קטן בעצמו, אבל עמוס בקסם אישי וחביב לבריות, בעיקר לילדי בית הספר, אותם הוא מתיימר להכין לחיים, בצורה הטובה ביותר ואף מבקש מהם, לא בציניות כלל, בקשה הנושאת איתה את משמעות הסרט ואת כותרתו, לחפש איש קדוש בחיים הרגילים וכזה שלא זכה ולא יזכה להכרה עולמית והיסטורית. נראה, מקריאת הפילמוגרפיה של ת'יאודור מלפי, שזהו סרטו הראשון הארוך של הבמאי ועושה רושם שהוא החליט לקחת פרויקט שאפתני מבחינת המשתתפים בו, אך הלך על בטוח מבחינת תסריט ותוכן הסרט, כאשר לא חיפש להמם או להטריד את קהל הצופים עם סרט מאתגר, אלא עם סרט עם תוכן קליל למדי וגם כאשר הוא מנסה לצאת מהקלילות הוא עושה זאת באופן בטוח ודרך השחקן הראשי, שלא נותן לקיטש לעטוף אותו ולהתפשט אל תוך הסרט אלא מסנן אותו באלגנטיות דרך מעטה סרקסטי כמעט עדין, שנוטה לבלבל את הצופה שמתחיל כבר להתרגש ומוחה דמעה אך באמצעה מתבלבל ופולט נחרת צחוק לא מתוכננת. סך הכל סרט מצוין וכיפי שממש נסחב על גבם של השחקנים בצורה כמעט אבסולוטית, כזאת שמטשטשת כל זכרון לעלילה ממוחזרת ולקיטש ידוע, אבל שוב הנוסחא עובדת, בפעם המאה ומשהו והיא עובדת היטב.