"צלף אמריקאי": לא מתנצל

האמת, עם כל ההערכה לקלינט איסטווד, בכל זאת, בן 82, גדול שחקני הקולנוע, במאי מבריק ומפיק מרשים, אבל כפוליטיקאי אני לא חושב שיש לו הרבה מה לחדש. בניגוד לישראל בארצות הברית הפוליטיקה היא חד משמעית: כל גורם חיצוני המהווה איום למדינה הטובה ביותר בעולם ראוי למוות, וזה מוצדק לחלוטין. אפילו בסצנה הראשונה של הסרט הנוכחי רואים אזרחים תמימים, נשים וילדים נרצחים כיוון שעלולים לפגוע בכלי נשק אשר מחביאים. אין כאן פשרות. דווקא בגלל האמינות שבסרט, הדיוק והריאליסטיות הייתי רוצה לשאול הפעם, בניגוד לאלפי סרטים אחרים: האם זוהי האמת? האם זה מה שקרה שם? האם 600 אנשים שנהרגו על ידי כריס קייל כולם היו טרוריסטים? והאם ישראל היא מדינת האפרטהייד האמתית? עזבו את זה. השאלה האמתית היא האם זה בכלל מעניין?

מלחמת עיראק, 2003. בראדלי קופר משחק את כריס קייל, אדם לא גאון או מוכשר אך פטריות גדול אשר רוצה לתת את כל כולו למדינה. בן 30, שמנמן, לא מזכיר את רמבו יוצא אל הגיוס ועובר אימונים ברוטליים בדרכו להיהפך לחייל - וכשהופך - מתמיין אל חיל אריות הים. תוך כדי שנישא אל אהובת ליבו ואף מכניסה להריון, כריס נלחם בעיראק מול לוחמי אל-קעאידה הברוטליים ויורה כצלף בכל אזרח או מחבל המהווה איום. השאלות המוסריות העולות בכל מלחמה עולות כאן, מהן ההשלכות שסופגות משפחתך מהיותך בקרב, כיצד השהייה באזורי מלחמה משפיעה על חייך האישיים, האם טובת האחר שווה על טובתך וכדומה. השאלות המוסריות הקשורות למלחמה עצמה אינן כאן.



ראוי לציין, לפני שנתעסק במהות הסרט, שהסרט עצמו מבחינה קולנועית עשוי פשוט מעולה. קלינט איסטווד בגיל 82 מצליח לביים יותר טוב מעשרות במאים צעירים ממנו. סצנות המלחמה כאן ראליסטיות, מותחות, וחלקן עוצרות נשימה. הצילום המטלטל של טום סטרן ביחד עם הפסקול המשובח של ג'וזף דבאסי מתמזג באופן מרהיב על המסך. גם קטעי הרגש והדרמה האישית בין כריס למשפחתו עשויות היטב ולא נסחבות לקיטש. הסרט הזה אלים, ברוטאלי ומציאותי יותר מרוב סרטי המלחמה שראיתי. בראדלי קופר בתפקידו בתור לוחם מורכב, רגיש ואדיש משחק נפלא ומעורר רגש באופן יוצא מן הכלל. רק חבל, שהסיפור עצמו, סיפור החיים של כריס אינו מחדש דבר ורובו מוצג כקלישאת גיבורי מלחמה שראינו באלפי סרטים. עוד פעם האישה עם הילד שמחכה בבית. עוד פעם ההורים המודאגים. עוד פעם השליחות הזו שלא משנה מה הלוחם ימשיך להגן על מדינתו. גם הסצנות בין המלחמה לבין המשפחה עשויות בטעם אנמי, משעממות ופטפטניות ולרגעים הסרט מרגיש ממש חסר התקדמות, יבש ואפילו משעמם. במילים אחרות, התסריט כאן לא מבריק, לפחות לא כמו הבימוי והמשחק.



אבל אם זה סרט טוב או לא זה פחות משנה בעיני: מה שמשנה זה מה שרצה הסרט להגיד, ולצערי זה לא יותר מידי. המלחמה בין ארה"ב לעיראק היא בין האלימות והגדולות בעצמתן שהיו בשנים האחרונות, והסרט הזה מציג רק צד אחד של הלחימה: הלוחמים האמריקאים הגדולים, בראשם כריס קייל, האדם שהרג 600 אנשים מבלי למצמץ ולהתנצל, ממש נפתלי בנט של ימינו. העיסוק בחייהם האזרחיים או בצד השני של המלחמה, להלן הערבים העיראקיים, בכלל לא מוצג פה. אזרחים שספק יהרגו וספק לא יעשו כלום עלולים להיהרג ואף נהרגים מבלי לחשוב פעמיים, והסרט סבבה לחלוטין עם זה - אין שום חרטה ושום התנצלות, וגם הצד שלהם בכלל לא מעניין אף אחד. אני לא רוצה להציג כאן מפה פוליטית שמאלנית ששופטת את הסרט בעין מתייפייפת, אבל מצטער, לדעתי זה פשוט לא מספיק מעניין. אין כאן שום מורכבות שאף סרט מלחמה אחר לא הציג - פשוט להראות את הסגידה לגיבורי אמריקה הגדולים מבלי להראות סיפור שמספיק מעניין לסרט שלם. אוקיי איסטווד, אתה ימני. אתה גם אוהב את כריס קייל. אתה גם אוהב את אמריקה, ובצבא האמריקאי אתה בכלל מאוהב. אתה אפילו במאי נפלא ומפיק מבריק. בפעם הבאה כשאתה עושה סרט מלחמה, תדע לעשות אותו גם מעניין - גם אם הסרט הזה אפקטיבי ומותח ב90% מסרטי המלחמה שיצאו לאחרונה (כמו השורד האחרון, זעם), עדיין, בסופו של דבר זהו עוד סרט פשיסטי הסוגד לחיילי אמריקה הגדולה ומזלזל בצופה הקטן.