"לא נשבר": לא נופל

הרבה ציפיות היו מסרטה החדש של אנג'לינה ג'ולי, ובצדק. היא הודיעה על הפרויקט המרהיב בבימויה לפני כשנתיים פחות או יותר, סרט מלחמה ביוגרפי המספר את סיפור חייו הבלתי יאמן של לואי זמפריני, אצן אולימפי מוצלח אשר שרד את מלחמת ויאטנם תוך כדי ששהה במי האוקיינוס כ-50 יום, עונה בשבי היפני גם כן מספר חודשים רב ובמהלכו עונה פיזית, מנטלית וכל תיאור אלים או לא נעים אחר שניתן לתאר. סיפור כזה יכול בקלות ליפול לקלישאות ה"סרטי הילולה לגיבורים גדולים" שכבר הכרנו, והוא בהחלט לרגעים כזה. הקטילה מובנת; יש כאן הרבה מוטיבים חוזרים של סרטי ביוגרפיה על גיבורי מלחמה שכבר ראינו. ולמרות זאת, הסרט הזה מבצע את הקלישאות האלו באופן נפלא, מרתק, אמין ואפילו מרגש. וחוץ מזה, כשהיו את סרטי ה"זעם", "השורד האחרון" ודומיהם למבקרי הקולנוע בעולם זה לא כל כך הפריע.



השנה 1943. לואי זמפריני, אדם מופרע הנולד למשפחה איטלקית קלאסית במיוחד מגוייס לחיל האוויר ובמהלך מלחמת ויאטנם המאתגרת מתפוצץ מטוסו ונופל הוא יחד עם שני חבריו הלוחמים אל תוך המים הריקים בים השקט. אין הרבה דרכים בהן יוכלו השלושה לשרוד, אלא בעזרת "האווירה הפסיכולוגית המשדרת אמונה", או פשוט צידה של אוכל, מים, ושאר תופעות טבע שונות אשר יצילו אותם מן המוות. זמפריני הוא אדם אופטימי, חייכן, בעל מוטיבציה וגיבור אמתי אשר נלחם בכל הבלתי אפשרי - נדר הוא לאל שכל עוד יציל אותו מן המלחמה יקדיש לו את חייו - וכך עשה. הוא שורד בלב הים ללא מים וללא אוכל במלוא הכוח. הוא שורד עינויים והתעללויות קשות שיהיו בלתי נסבלות. מכים אותו, משפילים אותו, מענים אותו, איתני הטבע ובני אדם אכזריים יהיו לו לאויבים והוא.. לא נשבר. קצת לא אמינה הדרך בה הוא שורד, אבל כאן אשתמש במשפט השנוא עלי, "זה רק סרט". הבעיה היא שהוא מבוסס על סיפור אמתי, אם זה בכלל משנה.

סיפורו של זנפריני כל כך מעורר הערצה שחובה לעשות עליו סרט, וסרט על אדם גדול צריך להיראות כמו אחד כזה, עם משפטים קלישאתיים כמו "אם תאמין בעצמיך תצליח" או "רק באמצעות האמונה תבוא החנינה" וכדומה. מי שמכיר את טעמי יודע שאני מלגלג ומזלזל בכל סרטי הקלישאות האלו, כמו ''השורד האחרון'', ''זעם'', ''להציל את טוראי ראיין" וכל אלו, רק שההבדל בין אלו לבין ''לא נשבר'' הוא שהוא היחיד מבניהם שלא משעמם רצח. אנג'לינה ג'ולי מפתיעה ביכולתה כבמאית. נכון, כשיש מלחין כמו אלכסנדר דספלה, צלם כמו רוג'ר דיקינס ותסריטאים כמו האחים כהן קשה שלא לפשל, ובכל זאת, אנג'לינה מצליחה בידיים אמנותיות ומקצועיות לגרום לכל אלו להשתלב באופן שכל אחד מהם בולט ומאותגר בדרך המתאימה לו, כל אלו מובאים במינון הנכון ובשיטה הקולנועית המתאימה ואין ספק שבמשימת תחום הביצועים הקולנועיים שלה, אנג'לינה ג'ולי עומדת בכבוד רב בעיני. הסרט עצמו סוף סוף לא מתעסק רק במלחמה או בעינויים אלא בסיפור חיים רחב של הגיבור הראשי, עובר מקטע שבירה אחד אל האחר באופן שלא משעמם ולמרות שהדמות הזו היא נחשבת לדמות שאני אמור לשנוא, הצלחתי להתחבר אליה. נותרתי במהלך הסרט מרותק, מתוח ואפילו מרוגש לרגעים.



אבל למבקרי הקולנוע בעולם ובארץ זה לא מספיק, והסרט הזה ספק קטילות לא מכבדות בעליל; ציון של 50 אחוז משקלול הביקורות של Rotten tomatoes, ציונים מאוד לא מחמיאים ממבקרי הקולנוע בישראל (אורי קליין ואבנר שביט קטלו אותו בנוקשות עם ציון של 2-1 כוכבים), הוא נעדר מכל המועמדויות לאוסקר באופן מפתיע ובמילים אחרות, אנשים התאכזבו ממנו. אני באמת לא מבין למה; הסרט הזה הוא כל מה שנדרש בשביל אוסקריסט מלוטש ומרגש אודות סיפור מלחמה פטריוטי ועתור מוזיקת כינורות ונאומים מפוצצים. הוא משוחק מצויין, מבויים נהדר וכתוב באופן שגרם לי, שונא המלחמות, להיות מרותק. יש כאן את כל מה שהם מחפשים. למה הם התאכזבו? "השורד האחרון", סרט פורנו-עינויים של לוחמים שאין בו רגע אחד של עניין או רגש, זכה לביקורות חיוביות ללא סיבה. "זעם", או בשמו האמתי, "בכי", זכה גם כן להערצה רבה בחו''ל עקב סצנות המלחמה הריאליסטיות ובראד פיט כגיבור אמריקאי מביך אמתי. הסרטים האלה הם זבל. "לא נשבר" הוא אחד מסרטי המלחמה הטובים והמרתקים של השנים האחרונות, ומסתבר שצריך יד בימוי נשית כדי שסרט מלחמה לא יראה כמו מלחמת טנקים של צעצועי לגו, ויהיה בו גם עלילה, רגש ודמויות מעניינות. צפו בו, אם אלו חשובים לכם.