"ציפור לבנה בסופת שלג": ציפור הנפש

שיילין וודלי לבדה עדיין לא הספיקה לי בשביל לפעור את העיניים מעבר למצמוץ, בכל הנוגע למשיכה לצפייה בסרט. אבל כאשר פערתי את עיניי לרווחה, אפשר היה לראות עוד ועוד שחקנים טובים ואיכותיים המעטרים את קאסט הסרט המעניין הזה. הוחלט שהוא מספיק טוב לצפייה ואין צורך לקרוא עליו כלום לפני זה, גם לא את התקציר ובעיקר שכרזת הסרט הזכירה לי מאוד את "קר עד העצם" שבעט להוליווד בכוח את ג'ניפר לורנס, שלא מעטים מסתכלים על וודלי ונזכרים בה. אז "קר עד העצם" היה אינדי קריר, מריר וכבד ואילו הסרט הנוכחי לא מזכיר במאומה את הז'אנר או את העלילה, כמו כן גם בניגוד לסרטי אינדי, הסרט הנוכחי דווקא מעוטר בשמות, שמאחוריהם שחקנים נהדרים ומוכחים. אבל וודלי עדיין איכשהו נכנסת למשבצת לורנס בדימיון, בהתנהלות הקריירה שלה וגם בתפקידים שהיא לוקחת בתחילה, בעיקר של הסרט מבוסס ספר ("מפוצלים"), שמתרחש בעולם דיסטופי, מיועד לבני נוער, בגדול והיא גיבורה, "האחת", שהולכת ומתחזקת לה עם הזמן בעולם, שלא פשוט לשרוד בו.


(ידעתי שהייתי צריכה לקחת מעיל)

הפעם היא לקחה פאוזה מעלילות סרטי הנוער ונכנסה לתפקיד של בת נוער, לפחות בתחילתו, למרות שהיא כבר מתהדרת בגיל עשרים פלוס (24 בשבילכם ועוד נחזור לעניין הגיל בהמשך) ועדיין המראה הצעיר שלה מעניק לה את הגושפנקא והזכות להיות טינאייג'רית וסטודנטית באותו הסרט, רק עם פריזורת שיער שונה במקצת. מודה שהסיבה העיקרית בעטיה הסרט קיבל דחיפה חיובית מכיווני לכיוון הצפייה הייתה ההופעה של אווה גרין, שמסתמנת בתור תפוח אדמה רותח בהוליווד ולא רק בתחום הסרטים, אלא אף בסדרות (בדיוק התחלתי את "פני דרדפול" עם אחי) ומעבר לזה שהיא שחקנית איכותית ומגוונת היא גם נוטה לשחק במרבית סרטיה במינימום בגדים, כאשר מינימום הוא גם בחזקת הגדרה לא מדויקת. ציפיותיי לראות את גרין בבגד לידתה נגוזו לאוויר החדר, כאשר המקסימום שהיא סיפקה הייתה כותנות שקופות במקרה אחד והסתרה ידנית במקרה אחר, אבל מי שגנבה את ההצגה בתחום איבוד הבגדים הייתה דווקא וודלי היפיפייה, שמתהדרת בגוף די מושלם מכל בחינה אפשרית.


(אם לאבא שלך היה שפם כזה לא היית יוצאת מוזרה?)

מיד עצרתי הכל, בדקתי גיל חוקי של גברת וודלי הצעירה, ראיתי שהיא כבר חוקית לשתייה בערך שלוש שנים והוקל לי שלא נעשה שימוש לא חוקי בגופה המהמם בשם הקולנוע ולמטרת האומנות. הצלע השלישית והגברית במשולש השחקנים הראשיים מציגה עוד שחקן אהוב עליי ומוערך מאוד, כריסטופר מלוני, אשר צופי "אוז" בכל הזמנים לא יזהו אותו לעולם בתור מישהו אחר זולת קלר, ההומוסקסואל האלים, שלא בחל באף אמצעי להשגת המטרה. מעניינות תגובות צופי "אוז" בסרט ובסיומו על מנת למצוא קווי שוני או קווים דומים לשתי הדמויות המשוחקות על ידי מלוני ובאופן כשרוני כל כך, שחקן הוליוודי לגיטימי ואיכותי, שלא מצליח לנסוק לתפקידים בכירים, תמיד השושבין ולעולם לא הכלה. שלושת השחקנים המובילים הם בהחלט סיבה מספקת לצפות בסרט, אבל לא רק. עלילה מעניינת, שמקבלת טוויסט ותסבוכת, שאולי צפויים ואולי לא, אבל הסרט מצליח לתעתע בצופים וגורם להם ללגום משקה קליל, כאשר הסיומת שלו אלכוהולית ויוצרת ניגוד בטעם הראשוני ואפילו האמצעי, שמתקבל בצפייה בסרט.


(טוב, יאללה. מי מרים אותי?)

וודלי מגלמת את קט(רינה), ילדה עצמאית למדי, מתבגרת ושטופת הורמונים, שפשוט מעבירה את תקופת התיכון כמו כל מתבגר אמריקאי רגיל, עם החבר הצמוד והחתיך ועם שני חבריה הטובים ברכילות, שתייה ודיבורים עיקביים על יחסי מין וקיומם. הוריה הם ניגודים נחרצים, כאשר האב הוא שטיח לרגלי האם, עקרת הבית הנואשת, שתוהה לעיתים קרובות מדי איך היא הגיעה לחיים הללו ואיזה ערך מוסף יש לה מולם ולהפך. האם, המגולמת בכישרון רב, כאמור, על ידי אווה גרין, היא אישה מטופחת ונשית, שמתקשה לקבל את מעמדה בתור אמא ומעדיפה לראות בביתה יותר כבעל חיים ביתי וברגע שהבת גדלה לכדי אישה, הקנאה המינית, בכל מה שהיה לה פעם ועבר בתורשה, מתחילה לפעפע. עצם העובדה שהיא כבר פחות אקטואלית ופחות רלוונטית מעבר להיותה אמא ועוזרת בית במשרה מלאה תורמים למזגה ההפכפך לעבור את הקו הדק שבין שפיות לשיגעון.


(מה עובר בראש היפה הזה?)

האבא, סמרטוט חסר שיניים חוסה בצילה ומעורר רחמים, מתגורר אצל ביתו וכאשר האם נעלמת מהבית, זה נראה טבעי שהיא מאסה בחיים הבינוניים בהם היא שקועה, אבל החור, החור הגדול שנותר בליבה של קט לא מותיר לה מנוח גם בתור בגירה (סטודנטית), שכבר לא גרה בבית. קט, כאמור, מעבירה את זמנה עם שני חבריה הטובים; נערה כבדת מימדים וקלילת דעת (בגילומה של גבורי סידיבה המדאיגה במימדיה) ונער גיי ובתווך עם השכן ממול, שהוא החבר הצמוד והאהבל שלה, המשמש אותה בעיקר לצרכיה המיניים ופורקן כמעט קבוע של צרות היום.

היא מחפשת מזור ודמות אב (אצל בלש מבוגר ומסוקס - תומאס ג'יין), כמו שכתוב בספרים אצל כל ילדה עם אבא לא דומיננטי ומתמודדת עם אמא, שבעצמה עדיין לא מבינה את מעמדה עד הסוף בתור הורה מחנך, אבל כאשר האמא נעלמת מחייה, היא עוברת משלבים של חוסר אכפתיות להיעלמותה, בליווי צמוד של פסיכולוגית (אנג'לה באסט הנהדרת) ועד לפארנויה אמיתית והשפעה בכמה חזיתות בחייה העדינים והצעירים.


(שבי, ספרי לי מה כבד עלייך)

הסרט הזה נראה כמו עוד אלפי סרטים שראינו לא פעם ולא פעמיים, אך עם זאת, הוא מתפתל בין ז'אנר סרטי הנעורים לבין ז'אנר קצת יותר בוגר, כאשר הוא מדבר על נישואים לא מאושרים ופשרות, שלא כולם חיים איתם טוב במסגרת חיי הנישואין, בעיקר בתקופות שבהן עקרת בית הייתה מילה מקובלת במילון החברתי/מקצועי. הסרט מנסה לסבך את הצופה ולאתגר אותו במספר שלבים, בנקודה ראשית כמו שמו של הסרט, דרך חלומות ופירושם (או חוסר פירושם) של הגיבורה ועד לסיומו המתנדנד והאמביוולנטי מבחינת הציפיות והתוצאות. מטאפורת הציפור הלבנה בסופת שלג מותירה מספר מועמדים ציפוריים, נראה כי שם הסרט מדבר על דמות שנמצאת, אבל לא יכולים לראות אותה, האם הוא מתכוון ל:
אמא, עקרת הבית אשר מחפשת תשומת לב נוכח פריחת ביתה?
אבא, ששקוף עד שנוא על-ידי אשתו וחסר התייחסות מביתו?
הבת, ששני הוריה נמצאים במתח מתמיד והיא תמיד פוסעת בין השניים, כמו נעלמת?


(אמא, סגרי את הדלת ועופי לשתות)

דווקא בסיומו של הסרט נוכל למצוא עוד שתי דמויות שיכולות לעטות בקלות את נוצותיה של הציפור הלבנה ולהתחבא בשלג המקפיא. השליש האחרון של הסרט מרתק ומעניין ומשאיר את הצופה בתמונה לאחר שנראה שכל הבנאליות נזרקה לה החוצה והסיום הוא גונג טוב, גם אם מתנגן ונשמע בקול ענות חלושה, הוא עדיין מהדהד גם אחרי סיום הצפייה ומעיד על חוזקה תסריטאית ועל בימוי איכותי ובכלל סרט שלא מגדיר את עצמו לקהל יעד מסוים ורבים עשויים לשאוב הנאה מכל כך הרבה אלמנטים בו ובמיוחד מהשחקנית הראשית, שהולכת ומתפתחת בקצב הצבי, גם אם לא בתפקיד סופר מאתגר, היא עדיין נותנת שואו נהדר ותמורה עבור שלל צופי הסרט.